עוקצין, פרק ב, משנה ז. חלק גדול ממסכת עוקצין סובב סביב שאלת החיבור: מתי שני דברים נחשבים ליחידה אחת לעניין דיני טומאה, ומתי כבר נפרדו זה מזה. משנתנו מלקטת שורה של מקרים שבהם דבר מה עוטף אוכל או מחזיק פריטים יחד, ושואלת באיזה שלב של שבירה או פרימה בטל אותו חיבור.
המשנה פותחת בביצה: "בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת עַד שֶׁיָּגִיס", כלומר ביצה שנתבשלה בבישול קל. תוכה עדיין רך, והקליפה היא שמחזיקה את התוכן במקומו ומגינה עליו. לפיכך הקליפה והביצה הן יחידה אחת לטומאה, וכך הן נשארות עד שיגיס, עד שיקיש ויפתח שטח קטן בקליפה כדי לשפוך משם את התוכן. מאותו רגע אין הקליפה משמשת עוד שומר, שמירה והגנה לביצה, שהרי הביצה יכולה כבר לזוב ולצאת דרך הפתח.
ביצה קשה נדונה אחרת: "וּשְׁלוּקָה עַד שֶׁיְּרַסֵּס". תוכנה נקרש והתמצק ואין חשש שיזוב, ולכן ניקוב מקצת הקליפה אינו מועיל כלום; הקליפה ממשיכה לכסות את הביצה ושומרת על מעמדה כשומר. מעמד זה נשמר לה עד שירסס, עד שתתרסק הקליפה לרסיסים רבים. ואף כאן צריך להוסיף נקודה: קרום דק המצפה את הקליפה מבפנים מחזיק את הרסיסים דבוקים במקומם. כל זמן שלא נוצר יותר מסדק, הקליפה עדיין עושה את מלאכת השמירה שלה. רק לאחר שהתפרקה כל הקליפה לחלקים קטנים ורבים, אף שאותם חלקים ממשיכים לעטוף את הביצה, בטל תפקידה כשומר.
מן הביצה עוברת המשנה לעצם: "עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוֹחַ, חִבּוּר עַד שֶׁיְּרַסֵּס". המוח שבתוך העצם הוא דבר שאדם אוכל: הוא שופך אותו על מאכלו כרוטב שמן, או מוציא אותו מן העצם על ידי מציצה. נמצא שהעצם משמשת כלי ושומר לדבר אכיל, ובכך יש לה דין שומר, ובאותו תפקיד נחשבים העצם והמוח כגוף אחד: העצם מקבלת דין אוכל, ושיעורה מצטרף לשיעור המוח כדי להשלים את הכשיעור לטומאה. וכך הדבר עד שירסס, עד שתישבר העצם לרסיסים רבים ולא תוכל עוד להכיל את תוכנה או להגן עליו.
לאחר מכן בא הרימון: "הָרִמּוֹן שֶׁפְּרָסוֹ, חִבּוּר עַד שֶׁיַּקִּישׁ עָלָיו בְּקָנֶה". רימון שפתחוֹ וחילקוֹ, גרעיניו הרבים עדיין קבועים בקליפה. כל זמן שהחיבור הזה מתקיים, הפרי נחשב חיבור, פריט אחד. החיבור בטל שיקיש עליו בקנה, משעה שמקישים על הפרי בקנה עד שהגרעינים מתנתקים מן הקליפה. אפשר בהחלט שהגרעינים יישארו במקומם, תחובים בין הקרומים, ואף על פי כן אינם נחשבים עוד גוף אחד עם הרימון.
מכאן עוזבת המשנה את עולם האוכלין ומביאה שני מקרים מקבילים מעולם הבגדים, שבהם החוט הוא שיוצר את החיבור. "כַּיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁל הַכּוֹבְסִין": כשהיו שולחים את בגדיהם לכובסים, היו משחילים חוט בין הפריטים השונים, כדי שכל בגדיו של אדם אחד יישארו יחד ולא יתערבו בכיבוס של אחר. הכיבוס נעשה כשכל החבילה שזורה באותו חוט אחד, וההלכה רואה אותם בהתאם לכך כמחוברים.
ועוד: "הַבֶּגֶד שֶׁתְּפָרוֹ בְּכִלְאַיִם", שני בגדים, אחד של פשתן ואחד של צמר, שנתפרו זה לזה בחוט משותף, באופן שסופם להיחתך ולהיפרד. אף כאן הדין הוא חיבור: כל זמן שאותו חוט מצרף אותם, הרי הם פריט אחד, ואם נטמא אחד הבגדים נטמא גם הבגד השני המחובר לו בחוט. וכך עד שיתחיל להתיר, עד שיתחיל להתיר את הקשר ואת התפירה. משעה שהחלה ההתרה, אנו רואים אותם כמנותקים ומונים אותם כשני פריטים נפרדים, וטומאה הנוגעת באחד אינה משפיעה עוד על חברו.
מקרה אחר מקרה מלמדת המשנה את אותו יסוד מזווית אחרת: כיסוי או חוט יוצרים יחידה הלכתית אחת רק כל זמן שהם עושים ממש את מלאכתם, לשמור או להחזיק יחד. משהתפוררה הקליפה, נשברה העצם, ניתקו הגרעינים או הוחל בפתיחת התפירה, מה שנראה כפריט אחד הפך כבר לשניים.