עוקצין, פרק ג, משנה ו. המשנה שלפנינו נוטלת לידיה שאלה שמלווה אותנו לאורך רוב המסכת: מה נחשב אוכל לעניין הלכה? כאן נשאלת השאלה על משפחה שלמה של דברים שאין אדם מתיישב ואוכל אותם בפני עצמם, ובכל זאת הם מצויים תמיד על השולחן: תבלינים.
המשנה מונה אותם אחד אחד. "הקושט" הוא הקוסטוס, אחד מסממני הקטורת שבבית המקדש. "והחמס" מזוהה על ידי מקצת המפרשים כאמומום, ויש המבארים שהוא זנגביל. "וראשי בשמים" הם השורשים והראשים של צמחי בושם שונים. "הטיאב והחלתית" הם שני תבלינים חריפים ועזים נוספים. "והפלפלין" הם פלפלים, ו"חלות חריע" הן עוגות כבושות העשויות מכרכום.
המשותף לכולם הוא תכונה אחת: כל קיומם הוא כדי לשפר דבר אחר. אין אדם אוכל קוסטוס או חלתית או חלת חריע כסעודה. הוא מוסיף אותם לתוך מאכלו כדי שיהיה טעים יותר. ומעתה: האם יש להם דין אוכל, או שאינם אלא נספח לאוכל?
שיטת רבי עקיבא
התנא קמא, הוא רבי עקיבא, פוסק "נלקחין בכסף מעשר", שתבלינים אלו נקנים בכסף מעשר שני.
כדי לעמוד על משמעות הדבר, נזכיר את הלכות מעשר שני. אדם חייב להעלות את פירות מעשר שני שלו לירושלים ולאוכלם שם. ואם הטלטול של הפירות עצמם קשה עליו, התירה לו התורה לפדותם על כסף, ולהעלות את הכסף עמו לירושלים. שם אומרת לו התורה "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", שיכול הוא להוציא את הכסף על כל מה שירצה, והפסוק ממשיך ומפרט את הסוגים: "בבקר ובצאן", בקר וצאן, בעלי חיים העומדים לאכילה, "וביין ובשכר", יין ושאר משקה. מן הפירוט הזה למדו חכמים שאין נקנים בכסף מעשר שני אלא דברי אכילה ושתייה.
נמצא שרבי עקיבא משמיע לנו דבר של ממש. אף שאין אוכלים תבלינים אלו כשהם לעצמם, וכל תפקידם להשביח מאכלים אחרים, בכל זאת יש להם דין אוכל, ומותר להוציא עליהם כסף מעשר שני.
אלא שרבי עקיבא אינו מוליך את הדין הזה עד הסוף. הוא ממשיך, "ואינן מיטמאין טומאת אוכלין", שאין תבלינים אלו מקבלים טומאת אוכלין. הואיל ואינם, בסופו של דבר, אוכל העומד בפני עצמו, נשארים הם מחוץ למסגרת של טומאת אוכלין. וכך חותמת המשנה, "דברי רבי עקיבא".
קושייתו של רבי יוחנן בן נורי
רבי יוחנן בן נורי חולק על הפסק הדו פרצופי הזה, ומעמיד את השגתו כ"מה נפשך", קושיה משני צדי השאלה.
צדה האחד: "אם נלקחין בכסף מעשר", אם אדם יכול לפדות את מעשר שני שלו על תבלינים אלו, הרי בכך הגדרנו אותם כאוכל. ואם כן, שואל רבי יוחנן בן נורי, "מפני מה", מכוח מה אנו מוציאים אותם מהלכות הטומאה החלות על אוכלים?
ואם תרצה לענות מן הצד השני, "ואם אינן מיטמאין טומאת אוכלין", שאכן אינם אוכל אמיתי ולפיכך עומדים הם מחוץ לדיני טומאת אוכלין, הרי שיש להמשיך את השורה עד סופה: "אף הן לא ילקחו בכסף מעשר", שגם לא ייקנו בכסף מעשר שני.
רבי יוחנן בן נורי תובע הגדרה אחת. או שתבלינים אלו אוכל הם או שאינם אוכל, ולכל צד שנכריע, שני הדינים צריכים לבוא כאחד. ורבי עקיבא סובר שאפשר למוד את שני הדינים באמות מידה שונות: דבר שכל עניינו להשביח מאכלים אחרים הוא אוכל במידה המספיקה לספוג כסף מעשר שני, ואינו אוכל במידה המספיקה להיכנס לעולמה של טומאת אוכלין.