עוקצין, פרק ב, משנה ו. חלק גדול ממסכת עוקצין עוסק בשאלת החיבור: מתי שני חלקים של פרי או של אוכל נחשבים יחידה אחת לעניין דיני טומאה, ומתי כבר נעשו שני דברים נפרדים. משנתנו מפעילה את השאלה הזו על מעשה שקורה בכל מטבח: אוכל שנחתך, אבל לא נחתך עד סופו.
נדמיין אדם שמכין בשר או ירקות לקדרה. הוא יודע שהבישול עצמו ירכך את האוכל ויגרום לו להתפרק עוד, ולכן אינו טורח לחתוך כל חתיכה חתיכה שלמה. הוא חותך אולי תשעים אחוז מן הדרך, והחתיכות נשארות תלויות זו בזו בכמה סיבים של בשר או של ירק. אילו היה מחתך אותן כבר עכשיו לחתיכות קטנות ונפרדות לגמרי, הבישול היה מפורר אותן לגמרי, ולא כך הוא רוצה להגיש אותן. החיתוך החלקי הוא אם כן מכוון: הסכין עושה את עיקר העבודה, והאש משלימה את מה שהסכין הותיר.
וזו ההלכה במקרה כזה: "המחתך לבשל, אף על פי שלא מירק, אינו חיבור", כלומר כשאדם מחתך אוכל על דעת לבשלו, העובדה שלא סיים את החיתוך והשאיר את החלקים תלויים זה בזה אינה משנה; מבחינה הלכתית אין הם עוד יחידה אחת. לעניין טומאה כל חתיכה עומדת בפני עצמה. אם יגע מקור טומאה באחת מהן, שכנותיה, שעדיין דבוקות בה ממש, נשארות טהורות.
לאחר מכן מעמידה המשנה שלוש כוונות אחרות: "לכבוש, ולשלוק, ולהניחו על השולחן", כלומר אם הוא מחתך את האוכל כדי לכבוש אותו, או כדי לשלוק אותו (בישול ממושך ורך), או שהוא מחתך אותו באופן שבו הוא מתכוון להביאו אל השולחן, הרי זה כן חיבור. בכל אחד מן המקרים הללו החיתוך החלקי אינו כלל צעד לקראת הפרדה; הוא רוצה שהחלקים יישארו מחוברים זה לזה. ומכיוון שרצונו שיישארו גוף אחד, ההלכה מתייחסת אליהם כאחד, וטומאה שנוגעת בחתיכה אחת מתפשטת אל השאר.
והלאה: "התחיל לפרק, אוכל שהתחיל בו, אינו חיבור". נניח שהתחיל להפריד את החתיכות, אחת אחת. החלק שכבר התחיל לעסוק בו אינו נחשב עוד מחובר, גם אם עדיין נשאר בו סיב אחד דבוק, מפני שתהליך ההפרדה שלו כבר בעיצומו. אבל החתיכות שאליהן עוד לא הגיע נשארות בחיבור, אף שדעתו להפריד גם אותן. הכוונה לבדה אינה מבטלת את החיבור; תחילת המעשה כן.
מן האוכל החתוך עוברת המשנה לאוכל שנקשר: "האגוזים שאמנן, והבצלים שחררן, הרי אלו חיבור". אגוזים שחוברו זה לזה בעוקציהם, או בצלים שהושחלו על חוט, מהווים יחידה הלכתית אחת, שהרי הבעלים סידר אותם כך בכוונה של סידור מתמשך ולא של סידור ארעי.
גם כאן, ברגע שהוא מתחיל לפרק את הסידור, הכול משתנה: "התחיל לפרק באגוזים, ולפלל בבצלים", כלומר אם התחיל לפצח כמה אגוזים ולהוציאם מן האשכול, או שהתחיל לקלף את הקליפות החיצוניות של הבצלים כדי שיישמטו מן החוט, אז "אינו חיבור". ייתכן שהאגודה עדיין שלמה מבחינה פיזית והמלאכה לא נגמרה, ובכל זאת מבחינה הלכתית התפרקה היחידה: טומאה שתגיע לאגוז אחד או לבצל אחד לא תעבור לשכניהם.
המשנה מסיימת בעניין קרוב, בקליפת האגוז: "האגוזים והשקדים חיבור עד שירסס". אגוזים ושקדים מחוברים לקליפתם, כלומר הקליפה משמשת שומר לפרי שבתוכה, ולפיכך טומאה הנוגעת בקליפה מטמאה את כל האגוז, והקליפה מצטרפת לפרי לדיני טומאה. וזה נכון אף לאחר שנפצחה הקליפה, כדרך שרואים פיסטוק פתוח לרווחה ושני חצאיו עוד מחזיקים את הפרי: עדיין זהו כיסוי מגן. רק משירסס, משנתרסקה הקליפה לרסיסים קטנים ורבים, פוסקת היא מלשמש שומר לפרי, אף שאותם רסיסים עדיין מקיפים את האגוז.
החוט העובר בכל המשנה הוא רעיון אחד: החיבור הפיזי אינו הגורם המכריע. המכריע הוא לאן האוכל הולך, לפי כוונתו ומעשיו של בעליו. אוכל שפניו להפרדה כבר נפרד; אוכל שנועד להישאר יחד הוא אחד.