עוקצין, פרק א, משנה ו. נושאו של הפרק הוא אותם חלקים של האוכל שאין אדם אוכל אותם: הקלחים, הגבעולים, השבטים והשרביטים שבהם אוחזים את הפרי ומטלטלים אותו. חלק כזה עשוי להיקרא יד, כלומר בית אחיזה המשמש את האוכל, ואם אכן זהו מעמדו הוא נטמא עם האוכל ומעביר אליו טומאה. משנתנו מוסיפה שורה של מקרים שבהם גידול שעודנו מחובר לפרי מסייע לאדם לאחוז בו, והשאלה בכל אחד מהם היא אם אותו גידול נשאר בדין יד.
"כל ידות האוכלין שבססן בגורן, טהורין": כל ידות האוכלין שדשו ורמסו אותן בגורן, טהורות. תארו לעצמכם קלחי חיטה שהגרעינים עדיין עליהם, והם עברו את תהליך הדישה. כל תכליתה של הדישה היא להפריד את הגרעינים מן הקש, ואף שיש גרעינים שנשארו מחוברים, הקלחים עצמם נסדקו, נשברו ונתפרקו במהלך הדישה. שוב אין הם יכולים לשמש את האדם לאחוז ולהרים בהם את התבואה, ומכיוון שאבד מהם השימוש הזה, אין עליהם עוד דין יד לאוכל.
"רבי יוסי מטמא": רבי יוסי סובר שהן נשארות טמאות, בהתאם לשיטתו שהובאה קודם בפרק. לדעתו גם הקלחים הדוּשים הללו עדיין באים לשימוש: כשנשארו גרעינים דבוקים בקש ורוצים להפרידם, מרימים את הקש במזלג וזורקים אותו לצדדים; המזלג אוחז בקש, והקש הוא זה שמאפשר להזיז את הגרעינים התלויים בו, וזהו בדיוק תפקידה של יד.
"פסיגה של אשכול שריקנה, טהורה": דמיינו אשכול ענבים קטן המסתעף מאשכול גדול הגדל בגפן. אם אותה פסיגה התרוקנה, כלומר נלקטו ממנה כל הענבים, השבט החשוף שנשאר טהור. הוא אינו משמש עוד שום צורך, ולכן אינו יד. "שייר בה גרגר אחד, טמאה": אבל אם שייר עליה אפילו ענב אחד, היא טמאה, שהרי ישתמש בשבט כדי לאחוז באותו גרגר ולהרימו.
"שבט של תמרה שרקנו, טהור": אותו דין ממש נאמר בשבט של דקל שנשרו או נלקטו ממנו כל התמרים. משהתרוקן מפריו, אינו עוד יד והוא טהור. "שייר בו תמרה אחת, טמא": אם שייר בו תמרה אחת, השבט טמא, שכן הוא נשאר יד לאותה תמרה בודדת.
"וכן בקטניות": וכך גם בקטניות הגדלות על גבעול בתוך שרביטים שבהם שוכנים הפולים או האפונים. "שבט שרקנו, טהור": אם התרוקן השרביט לגמרי, הוא טהור ואין רואים אותו כיד. "שייר בו גרגר אחד, טמא": אם שייר בתוכו גרגר אחד, הוא טמא.
ההלכה האחרונה במשנה, "מטהר בשל פול ומטמא בשל קטניות, מפני שהוא רוצה במשמושן", נאמרה בשם רבי אלעזר בן עזריה, המחלק בין המינים. בפול, שהוא סוג מסוים של קטנית, הוא מטהר את השרביט: פולים כאלה גדולים, ולכן אין אדם נסמך על השרביט כדי להרימם אלא אוחז בפול עצמו. אבל בקטניות הקטנות הוא מודה שהשרביט אכן משמש כיד והוא טמא, שכן שם האדם באמת רוצה בשרביט בשעה שהוא מטפל בפרי, ואותו רצון הוא שמעמיד אותו בדין יד.
החוט המשותף לכל המקרים הללו אחד הוא: גבעול, שבט או שרביט הם יד רק כל זמן שהם מסייעים בפועל לאדם לאחוז באוכל. רוקנו אותו מפריו, או שהפרי גדול דיו שאוחזים בו לעצמו, ומיד חוזר החיבור להיות עץ או קליפה סתם, שאינו מקבל טומאה ואינו מעביר טומאה.