עוקצין, פרק ג, משנה ה. הפרק כולו עוסק בשאלה מה נחשב אוכל לעניין הלכות טומאה. בכמה מן המשניות הקודמות ראינו שדבר שאין דרך בני אדם לאכלו יכול להיכנס לגדר אוכל על ידי מחשבה, כלומר ייחוד שבמחשבת האדם. משנתנו מציגה קבוצת דברים שבהם המחשבה לבדה אינה מספקת.
המשנה אומרת: "לולבי זרדים והחזרד ועלי הלוף השוטה, אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שימתוקו". הנצרים הרכים של הזרד, שהמפרשים מזהים אותו כעץ מסוג חוזרר, החזרד, שמבואר כמין שחליים של גינה, ועלי הלוף השוטה, הלוף הפראי, אינם נטמאים בטומאת אוכלין עד שימתיקו אותם.
צמחים אלו מרים מאוד, ובמצבם הטבעי אין אדם אוכלם. ואף על פי כן אין הם חסרי ערך: יש כובשים אותם בחומץ או במלח, או מבשלים אותם יחד עם דברים ממתיקים, ורק אז הם נעשים ראויים לאכילה. פוסקת המשנה שדווקא באותו שלב, לאחר שהומתקו בפועל, הם נכנסים לגדר אוכל ומקבלים טומאת אוכלין.
המפרשים מוציאים מכאן את העיקרון שביסוד הדין. מפני מרירותם העצמית, דברים אלו רחוקים ממעמד של אוכל יותר מן המקרים שנידונו קודם בפרק. לגביהם אין די במחשבה, בהחלטה שבלב האדם שדבר זה ישמש לו למאכל. הם צריכים מעשה, פעולה ממשית המשנה את הדבר עצמו ומסלקת ממנו את המרירות, ורק מעשה כזה מכשירם להיות אוכל.
בסוף המשנה נוסף דין בשם רבי שמעון, המוסיף לרשימה מין נוסף של פרי: פקועות. לדעתו הן "כיוצא בהן", כלומר דינן כדין הצמחים שנזכרו. ומהן פקועות? המפרשים מציעים שני זיהויים: מין אבטיח מר, או דלעת הגדלה פרא בשדות ואף היא מרה לטעם. בין כך ובין כך התוצאה אחת: פרי כזה ראוי לאכילה רק לאחר שהניחוהו במלח והמתיקוהו, וכל זמן שלא נעשה בו טיפול זה הוא נשאר מחוץ לגדר אוכל, ואין נפקא מינה מה גמר האדם בדעתו לעשות בו.
נמצא שהמשנה מסמנת קו ברור: כשדבר אינו אוכל רק מפני שאין דרך רוב האנשים לאכלו, המחשבה מעלה אותו; אבל כשהדבר אינו ראוי לאכילה מעצם מרירותו, רק מעשה ממש הממתיק אותו יכניסו לעולם האוכל וטומאתו.