עוקצין, פרק ב, משנה ה. פרק זה עוסק באותם חלקי האוכל שאין אדם אוכלם, ואף על פי כן ניתן להם דין אוכל מחמת התפקיד שהם ממלאים כלפיו: יד, שבה אוחזים את האוכל, ושומר, המכסה את האוכל ומגן עליו. חלק כזה דינו כדין האוכל עצמו לכל דבר: הוא מקבל טומאה עמו, מעביר טומאה, ומצטרף עם האוכל להשלים כביצה, שהוא השיעור הדרוש כדי שהאוכל יטמא דבר אחר. משנתנו מביאה את דברי רבי יהודה, הנוטל כלל זה ומיישם אותו בבצל, קליפה אחר קליפה.
"רבי יהודה אומר, שלוש קליפין בבצל" - רבי יהודה מבחין בשלוש קליפות חיצוניות בבצל, ופוסק בכל אחת מהן בנפרד לפי מידת ההגנה שהיא נותנת בפועל.
"הפנימית, בין שלמה בין קדורה, מצטרפת" - הפנימית שבשלושתן, בין שהיא שלמה לגמרי ובין שניקבה, מצטרפת אל הבצל. אף שניקבה, היא עדיין דבוקה לבצל ומגינה עליו, ולכן היא נשארת בדין שומר ונמנית עם הבצל לשיעור כביצה הדרוש להעברת טומאה.
"האמצעית, שלמה מצטרפת, וקדורה אינה מצטרפת" - באמצעית הכל תלוי במצבה. כל זמן שהיא שלמה ואינה נקובה, היא משמשת כיסוי אמיתי לבצל, ולפיכך מצטרפת עמו. אבל משנעשה בה נקב, שוב אין בכוחה לשמור על הבצל; דין שומר בטל ממנה, והיא אינה מצטרפת לשיעור.
"והחיצונה, בין כך ובין כך טהורה" - הקליפה החיצונה, אותו קרום דק כנייר, טהורה בשני המצבים. אין היא מגינה על שום דבר ואין בה מתכונותיו של הבצל, ולכן אינה מקבלת טומאה כלל, ואף אינה מסייעת להשלים את הכביצה שתאפשר לבצל טמא לטמא דבר אחר.
החלוקה המשולשת של רבי יהודה מלמדת עד כמה הלכה זו מדויקת: הקובע אינו השם "קליפה" אלא השירות הממשי שהיא נותנת. קליפה השומרת על האוכל היא אוכל; קליפה שאיבדה את יכולתה לשמור, או שלא הייתה בה יכולת זו מעולם, עומדת מחוץ לאוכל לחלוטין.