עוקצין, פרק א משנה ה. מסכת עוקצין ממיינת את החלקים שאינם נאכלים והמחוברים לפרי לקטגוריות. יש חלק המשמש שומר, שהוא מגן על האוכל מפני קלקול. ויש חלק המשמש יד, כלומר בית אחיזה שבו אוחזים את האוכל, מגביהים ומטלטלים אותו; היד נטמאת כשהאוכל נטמא, ומכניסה טומאה לאוכל כשנוגעים בה, אך לעולם אינה מצטרפת לכביצה הדרושה כדי שהפרי יטמא דבר נוסף. משנתנו מציגה את הקטגוריה השלישית: חלקים המחוברים לירק ואף על פי כן אינם משמשים לשום צורך, לא כשומר ולא כיד.
פתיחת המשנה מונה שלושה פטורים בזה אחר זה: "אלו לא מיטמאין", חלקים אלו אינם מקבלים טומאה; "ולא מטמאין", ואינם מעבירים טומאה; "ולא מצטרפין", ואין נפחם מצטרף לנפח האוכל. מבחינה מעשית הם עדיין מחוברים לירק, ובכל זאת ההלכה אינה רואה אותם כחלק ממנו. נטמא הירק, הם נשארים בטהרתם; הגיעה הטומאה אליהם, הירק אינו נטמא בכך.
הרשימה
- "שורשי כלוסי הכרוב": קצות השורשים של קלחי הכרוב.
- "וחלפות תרדין": הנצרים הצומחים מן התרדים.
- "והלפת": וכן הדבר בלפת.
"אשר דרכן לגזוז": אלו דברים שדרכם לגוזזם ולהשליכם. "ונעקרו": והמשנה מדברת במקרה שנעקרו מן הקרקע יחד עם שורשיהם. אף על פי כן אינם נכנסים לדיני טומאה, מטעם פשוט: אין דרך בני אדם לאחוז בהם את הפרי, וגם אין הם מגנים על הירק במאומה.
שיטת רבי יוסי
"רבי יוסי מטמא בכולן": רבי יוסי פוסק שכל הדברים הללו מקבלים טומאה. לדעתו, מאחר שאדם עשוי בפועל לאחוז את הירק בשורשיו, בהכרח יש להם דין יד, ולפיכך הם נטמאים עם הפרי ומעבירים לו טומאה חזרה.
"ומטהר בשורשי כלוסי הכרוב והלפת": רבי יוסי מודה בשני מקרים, בקצות שורשי קלחי הכרוב ובאלו של הלפת. שם אין אדם אוחז את הירק במקום כזה, ולכן אין עליהם דין יד והם נשארים טהורים.