עוקצין, פרק ג, משנה ד. הפרק הזה בודק מה נחשב אוכל לעניין טומאה ולעניינים הלכתיים אחרים. לפעמים דבר זקוק למחשבה, כלומר לייחוד של אדם, כדי להיכנס לגדר הזה. המשנה שלנו עוסקת בכיוון ההפוך: דבר שהיה אוכל לכל דבר, ואיבד את מעמדו לגמרי.
המשנה מלמדת: "הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעַם בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אוֹכָלִין", כלומר: שבת, שרבים מסבירים שהוא צמח התבלין דיל (שמיר), משעה שנתן את טעמו בקדרה, שוב אין בו דיני תרומה, ואינו נטמא בטומאת אוכלין.
הסברה תלויה בתפקיד שממלא השבת. אף אדם אינו רוצה את השבת בשביל גופו וכמותו; כל עניין הוספתו הוא הטעם שהוא מעניק. משנתבשל יחד עם מרק או עם כל תבשיל אחר שאדם מכין, עבר טעמו אל האוכל שסביבו. מה שנשאר הוא שארית מרוקנת: התכונה שנתנה בו ערך כלשהו הלכה לה, והעלים הצפים בקדרה אין בהם שום טעם.
מכאן שתי תוצאות. ראשית, אם היה זה שבת של תרומה, זר, מי שאינו כהן, מותר לו לאכלו מעתה. תרומה חלה על אוכל, והשבת הזה שוב אינו נושא מעמד הלכתי של אוכל לאחר שמסר את טעמו. שנית, אין הוא עוד מקבל טומאת אוכלין. דיני טומאת אוכלין נתפסים באוכל, ודבר שהתרוקן מאותה תכונה עצמה שעשתה אותו שימושי, יצא מן הגדר הזה.
נמצא שהמשנה מלמדת עיקרון רחב וחשוב: מעמד של אוכל אינו תווית קבועה המוטבעת בחומר. הוא נמשך אחר התועלת שיש בדבר בפועל לאדם. כל עוד השבת אחז בטעמו, היה תרומה והיה מקבל טומאה. משעבר הטעם אל הקדרה, נעשה השבת, מבחינה הלכתית, לא יותר מעלים שכלה כוחם.