עוקצין, פרק ב, משנה ד. הפרק הזה עוסק בדיני ידות ושומרים: חלקים של האוכל שאינם נאכלים בעצמם, ואף על פי כן נגררים אחר האוכל מפני שהם משמשים אותו. יד היא בית אחיזה שבו אוחזים את האוכל, ושומר הוא חלק המגן על האוכל ושומר עליו. מאחר שחלקים אלו משמשים את האוכל, דינם כדין האוכל עצמו: הם מקבלים טומאה עמו, מעבירים טומאה, ומצטרפים למניין כשבאים למדוד אם יש כאן כביצה של אוכל, שהוא השיעור הנדרש כדי שהאוכל יטמא דבר אחר. משנתנו קובעת את הכלל בקליפות.
"כל הקליפין מיטמאות ומטמאות ומצטרפות" - כל הקליפות מקבלות טומאה, מעבירות טומאה ומצטרפות לאוכל. שלוש התוצאות הללו נובעות כולן מטעם אחד: הקליפה משמשת יד ושומר לפרי שהיא עוטפת, שהרי אוחזים בה כשנוטלים את הפרי, ובעיקר היא מגינה על הפרי ומונעת ממנו להתקלקל. חלק המגן על האוכל אינו נחשב דבר נפרד המונח בצד האוכל, אלא מקבל את דין האוכל ממש. לפיכך הוא מקבל טומאה כמו הפרי, מעביר טומאה כמו הפרי, וכשבאים למדוד כביצה כדי לדעת אם האוכל הזה מסוגל לטמא דבר אחר, הקליפה נמנית יחד עם הפרי.
זהו הכלל הרחב: הקליפה אינה פסולת שאין משגיחים בה, אלא חלק מחשבונו של האוכל עצמו, ודווקא משום שהיא עומדת ושומרת על מה שבתוכה.