עוקצין, פרק א, משנה ד. המשנה ממשיכה בעניין שבו נפתחה המסכת: אותם חלקים בפרי או בירק שאינם נאכלים בעצמם, ואף על פי כן הם מחוברים לאוכל ומשמשים אותו בדרך זו או אחרת. יש מהם המשמשים כשומר, כלומר כיסוי המגן על האוכל ומונע ממנו להתקלקל, ויש מהם המשמשים כיד בלבד, בית אחיזה. משנתנו מונה רשימה של דברים השייכים לסוג השני: אוחזים בהם את הפרי, אך אין הם עושים דבר לשמירתו.
הכלל בדין יד. כל דבר המשמש כבית אחיזה, בין כדי לאחוז את האוכל בשעת אכילתו, בין כדי להגביהו, בין כדי לטלטלו ממקום למקום, מצטרף לאוכל לעניין הלכות טומאה. נטמאה היד, נטמא הפרי עמה. וכן להיפך: נגע דבר טמא בפרי עצמו, הטומאה פושטת גם אל היד. השניים נחשבים בעניין זה כיחידה אחת.
אולם השותפות הזאת אינה מגיעה רחוק מזה. לשון המשנה "אינו מצטרף" מלמדת שאין מונים את היד יחד עם בשר האוכל כשבאים למדוד אם יש כאן שיעור אוכל המספיק להעביר טומאה הלאה. אוכל צריך שיהיה בו כשיעור כביצה כדי שיוכל לטמא דבר אחר. במקום שהאוכל לבדו אין בו שיעור זה, ורק בצירוף היד יעלה הסכום לכדי כביצה, אין הפרי מטמא הלאה. נמצא שהיד נגררת אל הטומאה, אך לעולם אינה מסייעת להשלים את השיעור.
לאחר הקדמת הכלל הזה פותחת המשנה: "אלו מיטמאין ומטמאין ואין מצטרפין", אלו מקבלים טומאה ומטמאים, ואינם מצטרפים.
שורשי השום, הבצלים והקפלוטות
"שורשי השום והבצלים והקפלוטות, בזמן שהם יבשים": שורשי השום, הבצל והכרישה, בשעה שהם יבשים. משיבשו השורשים אין הם עושים עוד דבר כדי למנוע מן הירק להירקב, ולפיכך אינם בגדר שומר. מה שנשאר הוא תועלתם כמקום אחיזה לירק, וזה עושה אותם יד, עם כל התוצאות שנתבארו למעלה.
העמוד שאינו מכוון כנגד האוכל
"והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל": לפעמים מעלה הירק עמוד מצדו העליון. כשהעמוד יוצא מן האמצע ועומד ישר מעל בשר האוכל שתחתיו, אפשר לתת לו דין שומר. אך כשהוא צומח באלכסון, לצד אחד ולא מעל האוכל כלל, אין הוא שומר על שום דבר, והרי הוא בכלל הרשימה שלפנינו: יד ולא יותר.
הידות שבאשכול ענבים
עתה עוברת המשנה לחלקי העץ השונים הבאים עם הענבים. בגפן יש זמורה, ומן הזמורה יוצא הענף שהאשכול תלוי בו.
"ויד הפרכיל, טפח מכאן וטפח מכאן": כשחותכים את האשכול, משאירים בכוונה חלק מזמורת הגפן מחובר אליו, כדי שיהיה אפשר לשאת בו את האשכול. חלק זה יכול להימשך לשני הכיוונים ולהיראות כאות T בראש ענף האשכול, טפח לצד זה וטפח לצד זה. שיעור זה נחשב עדיין יד.
"יד האשכול, כל שהוא": ואילו הענף עצמו שהאשכול תלוי בו, בכל אורך שיהיה נשאר בדין יד. והטעם פשוט: כך בדיוק דרך בני אדם לאחוז בענבים, מגביהים את האשכול בענף שהאשכולות תלויים בו.
"וזנב של אשכול שריקנו": החלק התחתון של האשכול, לאחר שנתלשו ממנו ענביו והוא ריק, גם בו דרך בני אדם לאחוז, ואף הוא יד.
כפניות התמרים
"ויד המכביד של תמרה, ארבעה טפחים": כשחותכים כפה של תמרים מן הדקל, נשאר בידו מקל ארוך שממנו יוצאים עוקצי התמרים. המקל משמש יד לתמרים הגדלים בקצהו, ויש לו דין יד עד ארבעה טפחים.
קני השיבולים
"וקנה של שיבולת, שלושה טפחים": הקנה של שיבולת החיטה וכן של שאר תבואות וזרעים הוא יד עד שלושה טפחים.
"ויד כל הנקצרים, שלושה": בכל דבר שדרכו להיקצר במגל, כלומר תבואה מכל הסוגים, שיעור היד שלושה טפחים.
"שאין דרכן ליקצר, ידיהם ושורשיהם כל שהן": ומה בדבר גידולים שאין דרכם להיקצר במגל אלא נעקרים מן האדמה? שם השורשים העולים עמם והקנים המחוברים בהם נחשבים יד וטפל לגידול בכל אורך שיהיה, אף יותר משלושה טפחים.
"ומלואן של שיבולים": השערות הדקות העומדות בראש השיבולים, פעמים שאוחזים בהן ומגביהים אותן, ולפיכך אף הן בכלל.
הסיכום
המשנה חותמת וחוזרת על הלשון שבה פתחה: "הרי אלו מיטמאין ומטמאין", כל אלו מקבלים טומאה ומעבירים אותה, "ואין מצטרפין", ואינם נמנים יחד עם האוכל. כל דבר שנמנה כאן דינו דין יד: הוא מקבל טומאה ומעבירה אל הפרי, ובכיוון ההפוך, כשנטמא הפרי או הירק נטמאת היד עמו. ואף על פי כן אין אחד מהם מצטרף לאוכל להשלים את שיעור כביצה הנדרש כדי לטמא דברים אחרים.