עוקצין, פרק ב, משנה ג. משנה זו ממשיכה את הנושא המעסיק את פרקנו: דין השומר, אותו חלק שבאוכל המגן על הפרי ומשמר אותו. מכיוון שחלק כזה משמש את הפרי, ראתה ההלכה בו חלק מן הפרי עצמו, ולפיכך הוא מקבל טומאה עם הפרי וגם מצטרף עמו כשמודדים כביצה, שיעור האוכל הנדרש כדי שהאוכל יטמא אחרים. כאן לוקחת המשנה את הכלל הזה ושואלת שתי שאלות: כיצד דנים בחלק מן הפרי שהתקלקל, ומבין הגידולים הקטנים השונים שבראש הרימון, אלו מהם יש להם דין שומר.
"הרימון והאבטיח שנימק מקצתו, אינו מצטרף" - רימון או אבטיח שמקצתו נרקב. החלק הנרקב אינו נחשב עוד אוכל לעניין טומאה, ולכן אינו מצטרף לשיעור כביצה שבו יוכל הפרי להעביר טומאה הלאה.
לאחר מכן מציגה המשנה מקרה חריף יותר. "שלם מכאן ומכאן ונימק מאמצע, אינו מצטרף" - נדמיין אבטיח ששני קצותיו שלמים ורעננים לגמרי, ואמצעו נרקב. כאן לא רק שהאמצע הנימוק אינו מצטרף, אלא אף שני הקצוות הבריאים אינם מצטרפים זה עם זה. החלק המקולקל שבמרכז מחלק למעשה את הפרי לשתי חתיכות נפרדות, ושתי חתיכות נפרדות אינן מצטרפות זו לזו להשלמת שיעור כביצה.
"פיטמו של רימון מצטרפת" - הבליטה שבראש הרימון כן מצטרפת אל הפרי. מדוע? מפני שהיא משמשת שומר אמיתי: משעה שנוטלים אותה, הרימון מתחיל להירקב. ומכיוון שהיא שומרת על הפרי, יש לה דין הפרי והיא מצטרפת לשיעור.
"והנץ שלו אינו מצטרף" - אך החוטים הדקים כשערות היושבים על אותה בליטה, דינם אחר. מכיוון שאינם שומרים כלום, אי אפשר לכנותם שומרי הפרי, ואינם מצטרפים כלל לשיעור כביצה.
"רבי אליעזר אומר, אף המסרק" - רבי אליעזר מוסיף מיעוט נוסף. בראשו של הרימון נעשית הקליפה כמעין טבעת של שיניים קטנות, ורבי אליעזר סובר שאף היא אינה נחשבת שומר לפרי: אם ייחתך אותו חלק, יישאר הרימון רענן, וחלק שנטילתו אינה מזיקה לפרי אינו שומר. אם בכל זאת משמש אותו חלק כיד, בית אחיזה, ומה בדיוק סובר בעניינו התנא קמא, בזה נחלקו המפרשים.
החוט העובר בכל המשנה הוא אחד: חתיכת פרי נחשבת אוכל ומצטרפת לשיעור כביצה רק כאשר היא הפרי עצמו במצב שלם, או חלק שאכן שומר עליו ממש. מה שנרקב, מה שיושב בראשו לנוי בלבד, ואף פרי שלם שהריקבון חילק אותו לשניים, כל אלה יוצאים מכלל החשבון.