עוקצין, פרק א, משנה ג. מסכת עוקצין עוסקת באוכל שנטמא וביכולתו להעביר את הטומאה הלאה, ועיקר עניינה הוא להגדיר אילו חלקים של פרי או של ירק נחשבים כאוכל עצמו. המסכת פתחה בקביעת שלוש קטגוריות: יד, חלק המשמש בית אחיזה לאוכל בשעת אכילה, שהוא מיטמא עם האוכל ומטמא אותו, אך אינו מצטרף עמו לשיעור כביצה הנדרש כדי לטמא אחרים; שומר, חלק המגן על האוכל ומשמר אותו, ודינו כאוכל עצמו לכל דבר, ובכלל זה שהוא מצטרף לשיעור; וחלק שאינו לא זה ולא זה, שאינו בכלל דינים אלו כלל. משנתנו ממשיכה במניין הדברים שדינם כשומר.
המשנה מלמדת: "שורשי המסנה והפיגם". אלו שורשי המסנה, ויש הגורסים המנצה, שהוא מין עשב תבלין, ושורשי הפיגם, צמח שעליו הכותרת שלו צהובים.
"וירקות שדה וירקות גינה שעקרן לשתלן". כאן מדובר בשורשיהם של ירקות שונים הגדלים בשדה או בגינה, במקרה שאדם עקר אותם על מנת לשתול אותם במקום אחר. מכיוון שכוונתו לשתילה, חשוב לו מאוד שהשורשים יישארו שלמים ובלתי פגומים, וחשיבות זו היא שמעניקה להם מעמד של שומר.
"והשדרה של שיבולת והלבוש שלה". גם השדרה, הקנה של השיבולת, והקליפה העוטפת את הגרעין בכלל זה. כל אלו נחשבים שומר לאוכל, ולפיכך אם נטמא חלק כזה הוא מטמא את הפרי, וגם מצטרף עמו.
תוספת נוספת נאמרה בשם רבי אלעזר, המדבר על "סייג של רוצפס". כשצמחים כאלה נעקרים מן האדמה, עולים עמם גושי עפר הדבוקים בהם. עפר זה חשוב בעיני הבעלים והוא מגן על הירק, ולכן חל עליו אותו הדין בעצמו.
המשנה מסיימת: "הרי אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפין". כל אלו מיטמאים יחד עם האוכל, מטמאים את האוכל, ומצטרפים עמו להשלמת שיעור כביצה, בדיוק כדרך שומר, וכל ההלכות שנתבארו במשנה חלות עליהם במלואן.