עוקצין, פרק ג, משנה ב. הפרק כולו סובב סביב שאלה אחת: מה צריך לעבור על אוכל כדי שיהיה מקבל טומאה? שני תנאים נפרדים עשויים לעמוד בדרך. הראשון הוא הכשר: כפי שלמדנו קודם, אוכל רגיל אינו נעשה מוכשר לקבל טומאה עד שיבוא במגע עם אחד משבעה משקין, שבעת המשקין המכשירים. הסימן המקובל להם הוא יַ"ד שַׁחַט"ם: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים. התנאי השני הוא מחשבה: כוונה המייעדת את הדבר לאכילה. דבר שאין דרך בני אדם לאוכלו אינו נחשב מאליו אוכל, וכל זמן שלא ייחד אותו אדם בדעתו לאכילה הוא עומד מחוץ לגדר אוכל לגמרי.
מאחר שיש כאן שני תנאים, נוצרות ארבע אפשרויות של שילוב, ומשניות הפרק ממיינות דברים שונים ביניהן. יש דברים הצריכים הכשר ואינם צריכים מחשבה, לפי שהם מאכל אדם מצד טבעם ואינם זקוקים לייחוד. יש הצריכים מחשבה ואינם צריכים הכשר. יש שאינם צריכים לא זה ולא זה. ויש, והם נושא משנתנו, הצריכים את שניהם: תחילה יחליט אדם שזהו אוכל, ורק אחר כך יוכל מגע המשקה לעשותו מוכשר לקבל טומאה.
רשימת הדברים
המשנה פותחת במקרה של "הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת": מי שחותך חתיכת בשר, בין מאדם חי, בין מבהמה (חיית בית), בין מחיה (חיית השדה), בין מן העוף.
בחתיכה הנחתכת מן האדם החי, ההלכה היא שאין טומאה חלה אלא כשנחתך אֵבֶר שלם. בשר בלבד שנחתך מאדם חי אינו מקבל טומאה מחמת מעמדו העצמי. אם יטמא כלל, יטמא בתורת אוכל, וכיוון שאין דרך בני אדם לאכול בשר כזה, הוא צריך תחילה מחשבה.
ממשיכה המשנה: "מִן נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא", מנבלתו של עוף שאינו טהור. נבלה כזו אין בה דין נבלה המטמאה מחמת עצמה. אף כאן, אם כן, הדרך היחידה לטומאה היא דרך האוכל, ומשמע שצריך מחשבה.
"וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים", חלבה של בהמה, בכפרים. המשנה מדייקת במקום. בכפרים אין דרך לאכול חלב זה, ולכן הוא צריך ייחוד לאכילה. אבל בכרכים הגדולים, שמתקבצים בהם כל סוגי האנשים ויש שמצויים בהם אוכליו, הוא נחשב אוכל מכבר.
"וּשְׁאָר כָּל יִרְקוֹת שָׂדֶה", כל שאר צמחי השדה העולים מאליהם, מן הצמחייה שאינה ממאכלו הרגיל של אדם, "חוּץ מִשְּׁמַרְקוֹעִים וּפִטְרִיּוֹת", ושמרקועים (כמהין) ופטריות אינם בכלל. אף הם עולים מאליהם, ואף על פי כן אינם צריכים ייחוד, לפי שבני אדם אוכלים אותם ממש.
תוספות התנאים
כמה תנאים מוסיפים דברים שיוצאים מן הכלל, דברים שלדעתם נאכלים בדרך הטבע דיים ואינם צריכים ייחוד.
- רבי יהודה אומר "חוּץ מִכְּרִישֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב": כרישי שדה, רגילה (חלגלוגות), ונץ החלב, צמח שנקרא כך על שם השרף הלבן כחלב הזב ממנו.
- רבי שמעון אומר "חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת", ומוציא את העכביות (מין קוץ נאכל).
- רבי יוסי אומר "חוּץ מִן הַקְּלוּסִין", ומוציא את הקלוסין, שהם בלוטים.
הסיכום
המשנה חותמת: "הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר", כל אלו, חוץ מן היוצאים מן הכלל שנמנו כאן, צריכים גם מחשבה וגם הכשר. מחשבה, לפי שאין דרך לאוכלם ולכן צריך לייחדם לאכילה כדי שייכנסו לגדר אוכל כלל; והכשר, שאף לאחר שנעשו אוכל אינם מקבלים טומאה עד שיבואו במגע עם מים או עם אחד משאר המשקין המכשירים.