עוקצין, פרק א, משנה ב. מסכת עוקצין עוסקת באוכלין שנטמאו, בכוחם להעביר טומאה לאוכלין אחרים ולכלים, ובשאלה אילו חלקים בפרי או בירק נחשבים חלק מן האוכל. המשנה הראשונה שבמסכת קבעה שלוש הגדרות. יד הוא חלק המשמש בית אחיזה, שבו אוחזים את הפרי בשעת אכילה; הוא מקבל טומאה עם האוכל ומכניס לו טומאה, אך אינו מצטרף עם האוכל לשיעור כביצה הנדרש להעברת טומאה הלאה. שומר הוא חלק המגן על האוכל ומונע ממנו להתקלקל, ודינו כאוכל עצמו לכל דבר, ובכלל זה שהוא מצטרף לאותו שיעור. וחלק שאינו לא זה ולא זה נמצא לגמרי מחוץ להלכות הללו. משנתנו ממשיכה ומפרטת אילו חלקים בירקות שונים דינם כשומר.
מונה המשנה: "שרשי השום והבצלים והכפלוטות, בזמן שהן לחים". שורשי השום, הבצלים והכרישין דינם כשומר, אך רק בזמן שהם עדיין לחים, רכים וטריים.
"והפיטמה שלהן, בין לחה בין יבשה". הפיטמה היא הבליטה הקטנה שבראש, ובה אין תנאי כזה: בין שהיא עדיין לחה ובין שכבר יבשה, דינה כשומר.
"והאומץ שהוא מכוון כנגד האוכל". כשהבצל מתיישן יוצא ממנו קלח שהזרעים נתונים בתוכו, וגם הוא שומר כשהוא מכוון ממש כנגד חלק האוכל. ויש שפירשו את האומץ בדרך אחרת, שהם העלים הדומים לעשב העולים ומבצבצים מן הבצל למעלה.
"שרשי החזרין והצנון והנפוס". וכן בכלל זה שורשי החזרת, שורשי הצנון, והנפוס שהוא מין של צנון. "דברי רבי מאיר". כל זה דעת רבי מאיר, הסובר שכל אחד מן הדברים הללו משמש שומר: כל זמן שהוא שלם ומחובר הוא מגן על הירק, ומשנחתך הירק מתקלקל מהר יותר. וזה בדיוק מה שעושה אותו שומר, ולכן הוא נטמא עם האוכל, מכניס טומאה לאוכל, ומצטרף עמו לשיעור כביצה.
רבי יהודה מצמצם את הדבר הרבה יותר. "רבי יהודה אומר", וכך הוא פוסק: "שרש צנון גדול מצטרף". לדעתו רק שורש של צנון גדול דינו כשומר, ולפיכך הוא מצטרף עם הירק כשמודדים אם יש כאן כביצה. "והסיב שלו אינו מצטרף". אבל הסיבים הדקים כשערות היוצאים מאותו שורש אינם בכלל זה; אין להם דין שומר ואינם מצטרפים לשיעור.
נמצא שמשנה זו מורידה אותנו מן ההגדרות המופשטות אל הירק הממשי שבידו של אדם: השורשים, הפיטמות והנצרים של השום, הבצל, החזרת והצנון. רבי מאיר מוצא בכל אחד מהם הגנה אמיתית על הירק, ורבי יהודה מגביל את גדר השומר למקרה אחד בלבד, שורש של צנון גדול, ואף בו הוא ממעט את הסיבים.