עוקצין, פרק ג, משנה א. משנה זו חותמת את עניין הצמחים הגדלים בעציצים, ומוסיפה שני שיעורים: כמה גדול צריך להיות הנקב כדי שהעציץ ייחשב נקוב, ומה דינו של עציץ שמילאו אותו עפר עד שפתו ממש.
הרקע
מסכתות קודמות כבר קבעו את החילוק היסודי. עציץ נקוב נחשב בהלכה כהמשך של הקרקע עצמה, ולכן כל הצומח בתוכו דינו כמחובר לקרקע, ואין הטומאה נאחזת בו. סתמו את הנקב, והרי לפנינו עציץ שאינו נקוב, שהוא תלוש מן הקרקע, ולפיכך הצומח בו אכן מקבל טומאה. ומכיוון שכל החילוק תלוי בנקב, פותחת המשנה בשאלה המתבקשת.
כמה גדול צריך להיות הנקב?
"כמה הוא שיעורו של נקב?" איזה שיעור פתח דורשת ההלכה? התשובה שניתנת היא צנועה: "כדי שיצא בו שורש קטן", כדי שיוכל שורש דק לצאת דרכו. אין צורך בפרצה רחבה; מעבר צר די לשורש אחד דקיק שיפלס את דרכו ויגיע אל האדמה שמתחת, וזה כל מה שההלכה מבקשת.
מתוך שיעור זה אנו מבינים דבר נוסף. כלים העשויים גללים, כלומר צפיעי בקר קשים, וכלים של אדמה שלא נצרפה בכבשן, יתכן שאין בהם נקב כלל, ואף על פי כן שורשים קטנים מצליחים לפלס דרכם בין דפנותיהם. לפי אמת מידה זו ממש הם נחשבים מנוקבים, ודינם כעציץ נקוב: כל הגדל בתוכם נחשב מחובר לקרקע.
עציץ שמילאו עפר עד שפתו
ומכאן למקרה השני: "מילאהו עפר עד שפתו". לפניו עציץ שאינו נקוב, והוא דוחס לתוכו עפר עד שהאדמה מגיעה לקצה העליון שלו. כיצד יש להגדיר עציץ כזה?
ההלכה: "הרי הוא כטבלה שאין לה לזבז", הרי הוא כטבלה שאין לה מסגרת. מאחר שמילא בעפר את כל החלל שאמור להחזיק ולקבל את תכולתו, את בית הקיבול, שוב אין לכלי בית קיבול כלל. אין הוא אלא משטח שטוח בלי שפה כלשהי.
התוצאה היא שכל הצומח שם נחשב מחובר לקרקע שמתחת, ואין הטומאה נאחזת בו. בדרך כלל עציץ סתום היה מותיר את הצומח בו פתוח לטומאה; אך כאן העפר בלע את החלל הפנימי, ולכן העציץ אינו משמש עוד כלי כלל, והגדל בו נשאר קשור לקרקע.