עוקצין, פרק ב משנה א. המסכת עוסקת באותם חלקים של האוכל שאינם נאכלים: העוקצים, הקלחים והתרמילים המחוברים לפירות ולירקות. חלק כזה עשוי להיות יד, כלומר בית אחיזה, ואז הוא מקבל טומאה יחד עם האוכל ומעביר לו טומאה, ועשוי להיות גם שומר לאוכל, ואז הוא אף מצטרף עם האוכל להשלים את שיעור הטומאה. משנתנו מונה אילו עוקצים נכללים בכל אחת מן הקבוצות.
"עוקצי תאנים והגרוגרות והכלוסין והחרובין, הרי אלו מטמאין ומיטמאין ומצטרפין". עוקץ הוא הזנב העצי הקצר היוצא מן הפרי. כאן נמנים עוקצי התאנים הלחות; גרוגרות, תאנים שיובשו; כלוסין, מין תאנים מתוקות הרבה יותר; והחרובין, שאדם אוחז בעץ הדק היוצא מן הבוקסר בשעה שהוא אוכלו. כל אחד מאלה דינו כיד. התוצאה פועלת לשני הכיוונים: טומאה שנגעה בעוקץ עוברת אל הפרי, ופרי שנטמא מטמא גם את עוקצו. ויש כאן עוד דבר, הנלמד מן המילה "ומצטרפין": עוקץ כזה דינו גם כשומר, ולכן נפחו מצטרף לנפח הפרי למדידת שיעור הטומאה. ומה הטעם? אם תתלוש את הזנב הדק הזה, הפרי יתחיל להירקב מוקדם יותר, וכל דבר השומר על האוכל מקלקול נחשב שומר.
רבי יהודה מבקש להוסיף לרשימה עוד פריט אחד, "אף עוקץ דלעת", עוקץ הדלעת, שלדעתו משמש גם יד וגם שומר.
"עוקצי האגסים והקרוסטמלין והפרישין והעוזרדין": כאן באה רשימה שנייה, ובה עוקצי האגסים; קרוסטמלין, מין אגסים קטנים יותר; פרישין, שזיהו אותם כחבושים; ועוזרדין, שיש המפרשים אותם כתפוחי בר. ועוד שני פריטים, ולהם שיעור קצוב: "ועוקץ הדלעת טפח, ועוקץ הקונרס טפח", עוקץ הדלעת ועוקץ הקונרס (שנהוג לזהותו כקינרס, הארטישוק), שכל אחד מהם נחשב יד עד אורך של טפח, כארבע אצבעות. רבי אלעזר ברבי צדוק סובר שהשיעור הוא "טפחיים", כפליים מזה.
"הרי אלו מטמאין ומיטמאין ולא מצטרפין": הקבוצה השנייה מקבלת טומאה ומעבירה טומאה אל הפרי וממנו, בדיוק כמו הקבוצה הראשונה, אלא שיש הבדל אחד: אין הם מצטרפים עם האוכל. אין מונים אותם לשיעור כביצה, שכן אף שהם משמשים ידות, אינם שומרים לפרי.
"ושאר כל העוקצין לא מטמאין ולא מיטמאין": כל שאר העוקצים, כלומר כל אותם עוקצים היוצאים מפירות ומירקות שלא נמנו כאן, אינם נחשבים יד כלל. עוקץ כזה אינו מקבל טומאה ואינו מעביר טומאה, ואין צריך לומר שאף שומר אינו, ולכן אינו מצטרף עם האוכל להשלים את שיעור הטומאה שיאפשר לאוכל לטמא דבר אחר.
נמצאו במשנה שלוש דרגות: עוקץ שהוא יד ושומר כאחד, עוקץ שהוא יד בלבד, ועוקץ שאינו לא זה ולא זה. והכל תלוי ביחסו של אדם לאותו פיסת עץ קטנה: אם הוא אוחז בה כשהוא נוטל את הפרי, ואם הפרי זקוק לה כדי להשתמר.