טבול יום, פרק ב', משנה ח'. טבול יום הוא מי שנטמא, כבר טבל במקווה, וכל שנותר לו הוא להמתין לשקיעת החמה. באותו מצב שביניים הוא פוסל תרומה שהוא נוגע בה, ואילו משקי חולין אינם נפגעים ממנו. הפרק הזה בודק להיכן מגיעה נגיעתו כשהיא נופלת בנקודה אחת של גוף אוכל או משקה גדול. משנתנו עוסקת בשני מקרים כאלה: חבית של יין תרומה שנפער בה נקב, וקילוח של משקה בעודו נשפך.
המקרה הראשון: "חבית שניקבה", חבית של יין תרומה שנעשה בה נקב. המשנה מונה שלושה מקומות אפשריים לנקב: "בין מפיה", בפתח החבית; "בין משוליה", למטה בתחתיתה; "בין מצידיה", בדופן. "ונגע בה טבול יום": הטבול יום הניח את ידו על היין המגולה באותו נקב. הדין הוא "טמאה": כל טיפה שבחבית נטמאה. אין זה משנה היכן מצוי הנקב, שהיין הנראה שם נחשב חלק מכל מה שבתוכה, ולפיכך נגיעה בו כמוה כנגיעה בכולו.
רבי יהודה חולק ומחלק לפי מקום הנקב. "מפיה ומשוליה, טמאה": נקב בפתח או בתחתית מוליך את הנגיעה, וכל מה שבחבית נטמא. "מן הצדדין מכאן ומכאן, טהורה": נקב בדופן, לצד זה או לצד זה, דינו אחר; הנגיעה שם משאירה את מה שבחבית בטהרתו, שכן נגיעה כזו אינה נחשבת כמתפשטת אל היין העומד בפנים.
חציה השני של המשנה עובר לעירוי. "המערה מכלי לכלי": משקה נשפך מכלי אחד לכלי שתחתיו. "ונגע טבול יום בקילוח": בעוד הקילוח נמשך בין שני הכלים, נגע בו טבול יום. "אם יש בו": אם המשקה הטהור שכבר נאסף בכלי התחתון הגיע לשיעור מספיק, "יעלה באחד ומאה", הכמות המעטה שידו הגיעה אליה מתבטלת ביחס של אחד ממאה ואחד, והרי היא בטלה. ואם אין בכלי המקבל שיעור כזה של משקה טהור, אין במה לבטל את הנגיעה, וכל מה שנאסף בו נפסל.
שני לימודים עולים כאן יחד. נגיעה בנקב יכולה להיחשב כנגיעה בכל מה שבכלי, ונגיעה בקילוח באוויר מגיעה אל המשקה שהוא מצטרף אליו למטה, אלא אם כן יש שם משקה טהור בשיעור מספיק כדי שהכמות המעטה שנגע בה תיבלע ותתבטל בתוכו.