טבול יום, פרק ד, משנה ז. זו המשנה החותמת את המסכת, והיא פונה לחשש מעשי שעמד בפני כל מי שהפריש תרומה, או תרומת מעשר מן המעשר, מתוך כמות גדולה של יין. היין מונח בבור, והבעלים מוריד חבית לתוך הבור כדי לשאוב ממנו את המנה שתשמש תרומה. משעה שקרא לאותה חבית שם תרומה, היין שנשאר בבור הוא חולין גמורים. אבל מה יהיה אם החבית לא תעלה בשלום?
הסכנה אינה תיאורטית. אם נשברה החבית או נשפכה בדרכה למעלה לאחר שכבר חלה הקריאה, הרי יין של תרומה חוזר ויורד לבור ומתערב בחולין. כל הבור ייחשב אז לתערובת של תרומה וחולין, תערובת מדומעת, ושימושו ייאסר בהתאם. כדי שלא לאבד בור יין שלם, מגן על עצמו הבעלים מראש בתנאי.
התנאי שהוא מתנה
משנתנו מדברת ב"התורם את הבור", אדם המפריש תרומה מן הבור. קודם שהוא מעלה את החבית הוא מצרף תנאי לקריאתו: היין "הרי זו תרומה", ועל כך הוא מוסיף "על מנת שתעלה שלום", כלומר שהשם יחול רק אם תגיע החבית למעלה בשלמותה. הקדושה שהוא יוצר אינה קבועה ומוחלטת, אלא חלה על היין רק לאחר שהשלימה החבית את עלייתה בשלום. אם אירע קלקול בדרך, לא היה היין שבחבית תרומה אפילו לרגע אחד, וממילא לא נפל שום דבר אסור בחזרה לבור.
עד היכן מגיע התנאי? המשנה מגדירה את היקפו: "שלום מן השבר ומן השפיכה", שמירה מפני שבירת הכלי ומפני שפיכת היין. ואחר כך נאמר "אבל לא מן הטומאה", ללמד שהטומאה נשארת מחוץ לתנאי. לדעה הראשונה, המבקש שתעלה החבית בשלום מתכוון רק לתקלות שבגוף הדבר, כלי שנסדק או יין שנשפך לארץ. האפשרות שתיטמא החבית בעת העלייה כלל לא עלתה בדעתו, ואין תנאי חל אלא על מה שהיה נתון בדעתו של האדם, ולפיכך באותו מקרה אין התנאי מועיל לו.
רבי שמעון חולק ואומר "אף מן הטומאה", התנאי כולל גם את הטומאה. לדעתו, המתנה שתעלה החבית בשלום כוונתו שלום מכל צד, ובכלל דעתו להינצל גם מכך שתיטמא החבית בדרכה מן הבור.
כשנשברה החבית
ועתה למקרה עצמו: "נשברה", התנה תנאי ונשברה החבית בדרך עלייתה. הדין הוא "אינה מדמעת", אין הבור נעשה תערובת של תרומה וחולין. הואיל והקריאה הייתה על תנאי והתנאי לא נתקיים, היין שנשפך בחזרה מעולם לא היה תרומה, ובידי הבעלים נשאר בור פשוט של יין חולין.
מכאן עולה השאלה המתבקשת, והמשנה שואלת אותה: "עד היכן תשבר ולא תדמע", עד לאיזו נקודה יכולה החבית להישבר בלא לגרום דימוע? בשלב מסוים הפרשת התרומה נגמרת, היין שבחבית תרומה גמורה והיין שבבור חולין גמורים, ומכאן ואילך שפיכה אכן תיצור תערובת אסורה. היכן עובר הגבול?
התשובה היא "כדי שתתגלגל ותגיע לבור", כל עוד החבית קרובה דיה שעדיין תוכל להתגלגל ולהגיע אל הבור. כל זמן שהיא נמצאת בתוך מרחק גלגול, אין ההפרשה גמורה, ושבירה או שפיכה באותו שלב אינן גוררות דימוע. משנשאה החבית מעבר לאותו מרחק, חלה ההפרשה: החבית תרומה והבור חולין, ואם יתערבו השניים עכשיו, אכן תהיה התוצאה מדמעת.
מי שחשב ולא אמר
ההוראה האחרונה של המסכת היא של רבי יוסי, המרחיב את הקולא בצורה מפליאה: "אף מי שהיה בו", כלשונו, "דעת להתנות ולא התנה", מי שהייתה בו הדעת להתנות אלא שלא הוציא את הדברים מפיו. תאר לעצמך את מצוקתו של אותו אדם, החבית נשברת והוא נזכר לפתע שהתנאי נשאר במחשבתו ולא הגיע לשפתיו. רבי יוסי מיישב את דעתו: "אינה מדמעת", אין הבור נעשה תערובת, והטעם הוא "שהוא תנאי בית דין". בית דין כבר תיקנו מכבר את התקנה הזאת בעבור כל מי שנקלע בדיוק למצב כזה, ולפיכך די בכוונה שלא נאמרה, והיין שבבור נשאר חולין פשוטים.
בזה מגיעה המסכת לסופה: סליק מסכת טבול יום. יאה לה למסכת העוסקת בדקדוקי דרגות של טומאה וטהרה שתסתיים במקרה שבו טרחו חכמים לחסוך מאדם מישראל את אובדן יינו.