טבול יום, פרק ב, משנה ז. טבול יום הוא אדם שנטמא, טבל במקווה, ועדיין ממתין לשקיעת החמה ולצאת הכוכבים כדי להשלים את טהרתו. באותו פרק זמן שבינתיים יש לו טומאה מוגבלת: הוא פוסל תרומה שהוא נוגע בה, אבל משקין של חולין אינם נטמאים ממגעו כלל. הפרק שלנו מברר מה דינו של טבול יום שנגע בחלק אחד מגוף גדול של אוכל או של משקה, וכמה רחוק נחשב מגעו כמגיע. משנה זו מציגה מקרה יוצא דופן: חבית של יין תרומה ששקעה מתחת לפני היין של הבור שסביבה.
"חבית שֶׁשָּׁקְעָה לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן": חבית שבתוכה יין תרומה צללה לתוך בור מלא יין של חולין. החבית מונחת כולה מתחת לפני המשקה, ויין החולין של הבור עומד מעליה ומכסה אותה. "וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם": טבול יום מכניס עכשיו את ידו לאותו יין חולין שנמצא מעל החבית השקועה. הוא לא נגע בכלי עצמו, ולא ביין התרומה שבתוכו. מה שעל המשנה להכריע הוא אם מגעו נחשב כמגיע למטה עד התרומה.
המשנה מבחינה לפי המקום שבבור שבו הכניס את ידו. "מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים, חִבּוּר": אם המקום שנגע בו נמצא בתוך שפת החבית, כלומר ישר מעל פי החבית ופנימה משוליה, היין שבאותו מקום נחשב מחובר ליין התרומה שמתחתיו. הואיל והמשקה כולו גוף אחד רצוף, מגעו ביין העליון נחשב כמגע בתרומה, וכל הכמות נפסלת בכך.
"מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינוֹ חִבּוּר": אם הנקודה שנגע בה נמצאת מחוץ לקו של פי החבית, לצדה, לא נוצר חיבור. מה שנגע בו הוא יין חולין, וטבול יום אינו פועל כלום במשקין של חולין. וכיוון שאותו יין אינו נחשב מחובר לתרומה שבתוך החבית, לא נמסרה טומאה לשום מקום, ואף טיפה אחת מן היין לא נפסלה.
רבי יוחנן בן נורי מרחיב את גדר החיבור. "אֲפִלּוּ עַל גַּבָּהּ רוּם קוֹמָה": אף אם יין החולין העומד מעל החבית מגיע לגובה של קומת אדם שלם, "וְנָגַע כְּנֶגֶד פִּיהָ", והמגע של טבול יום נעשה בנקודה שהיא ישר כנגד פי החבית, "חִבּוּר", שניהם מחוברים. ולא משנה כמה עמוק אותו עמוד של משקה, מגעו יורד ישר עד יין התרומה שמתחתיו, ונמצא שהתרומה קיבלה את הטומאה, וכל כמות היין נפסלת.
העיקרון שיש לקחת ממשנה זו הוא שגוף של משקה יכול להיחשב יחידה אחת מחוברת גם כאשר דופן של חבית עומדת באמצעו, ושהכול תלוי בקו האנכי של פי החבית: בתוך השפה יש חיבור, מחוץ לשפה אין חיבור.