טבול יום, פרק ד, משנה ו. כמו המשנה שלפניה, גם משנה זו אינה עוסקת בטבול יום כלל. היא נשנתה כאן בגלל צורתה: הלכה שאמרו בה חכמים מתחילה, בלשון "בראשונה היו אומרים", ואחריה הרחבה מאוחרת, "חזרו לומר". הנושא: בעל שמצווה לכתוב גט לאשתו, ועד כמה אנו רשאים לקרוא את כוונתו.
בדרך כלל, כשאדם אומר "כתבו גט לאשתי", אנו נוקטים את דבריו כפשוטם. הוא מינה שלוחים לכתוב את השטר, ולא יותר מזה: הוא לא מינה אף אחד למסור אותו לה. הכתיבה והנתינה הן שני מעשים נפרדים, ורק מה שאמר בפועל הורשה.
"בראשונה היו אומרים, היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו". מתחילה אמרו חכמים שמי שמוציאים אותו כשהוא אסור בשלשלאות, נלקח למאסר, דינו שונה. כשאדם כזה אומר "כתבו גט לאשתי", ברור שכוונתו האמיתית אינה רק שיֵערך שטר וישכב במקומו. הוא רוצה שאשתו תקבל את גיטה. לכן כאן אנו הולכים לא רק אחר לשונו אלא אחר תכליתו הגלויה: כותבים את הגט בשליחותו, וגם מוסרים אותו לאשתו בשליחותו.
"חזרו לומר, אף המפרש והיוצא בשיירא". אחר כך הרחיבו חכמים את קריאת כוונתו של הבעל מעבר ליוצא בקולר. הדין נאמר גם במי שמפרש בים ויוצא להפלגה, וגם במי שיוצא עם שיירה לדרך רחוקה. אדם כזה, האומר "כתבו גט לאשתי", מובן אף הוא כאומר כתבו ותנו.
"רבי שמעון שזורי אומר, אף המסוכן". רבי שמעון שזורי מוסיף לרשימה מקרה נוסף: חולה שנטה למות. כשהוא מצווה לכתוב גט לאשתו, אנו מניחים שאף הוא מתכוון לא רק לכתיבה אלא גם לנתינה, וכותבים ונותנים את הגט בשליחותו.
החוט המשותף במשנה הוא רגישות למצב. אדם שעומד על סף פרידה, בין שהוא נלקח לשבי, בין שהוא עולה על ספינה, בין שהוא יוצא עם שיירה ובין שהוא נופל לחולי כבד, אינו מדקדק בנוסחאות של דין. הוא מבקש לשחרר את אשתו, וההלכה, בניסוחה המאוחר והרחב יותר, שומעת את מה שהוא מתכוון אליו.