טבול יום, פרק ב, משנה ו. הפרק כולו עוסק בשאלת החיבור. טבול יום (מי שטבל אך עדיין ממתין לשקיעת החמה כדי להיטהר לגמרי) פוסל תרומה וקודש במגעו, ולכן הכול תלוי בהגדרה מדויקת של מה בדיוק נגע בו: כאשר כמה חלקי אוכל מונחים יחד, האם הם נחשבים פרט אחד, כך שמגע בחלק אחד פוסל את הכול, או שכל חלק הוא ישות בפני עצמה? משנתנו מיישמת את השאלה על קדירה של קטניות מבושלות ועל שמן המונח על היין.
"מעשה קדירה בקטניות" (תבשיל של קטניות שנתבשל בקדירה). המשנה מבחינה כאן בין שני מצבים. ראשית, "בזמן שהן פרודין": כל עוד הגרעינים מונחים בנפרד, כל אחד לעצמו, "אינן חיבור", אין חיבור ביניהם. לפיכך מגע בגרעין אחד נעצר בו ואינו עובר הלאה לשכניו בקדירה.
"בזמן שהן גוש, חיבור." אבל אם נדבקו יחד לגוש אחד מוצק, הרי הם חיבור, ומגע בחלק אחד מן הגוש פוסל את הגוש כולו.
"אם היו גושים הרבה, הרי אלו ימנו." אם היו בקדירה כמה גושים כאלה, מונים אותם כישויות נפרדות. כל גוש עומד לעצמו, ולכן מגע באחד מהם אינו פוסל את חברו.
ועוד מקרה. "שמן שהוא צף" (שמן הצף) "על גבי היין" (על פני היין). ההלכה כאן: "ונגע טבול יום בשמן, לא פסל אלא השמן." אם הושיט טבול יום את ידו לשכבת השמן, השמן לבדו נפסל, והיין שמתחתיו לא נפסל. מדוע? מפני שאין אדם רוצה בעירובם של שני אלה. כל נוזל אמור להישאר לעצמו, וכיוון שאינם עומדים להתערב, אין ההלכה רואה בהם אוכל אחד.
"רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהם חיבור זה לזה." רבי יוחנן בן נורי חולק. לדעתו השמן והיין מצטרפים לישות אחת, ולכן מגע בשמן הצף יורד למטה ופוסל גם את היין.
שני חלקי המשנה מלמדים אמת מידה אחת: החיבור תלוי בשאלה אם המאכלים נעשו באמת גוף אחד. קטניות פרודות נשארות יחידות נפרדות, גוש שנדבק הוא פרט אחד, כמה גושים הם כמה פרטים, ושמן שעומד להישאר נפרד מן היין שתחתיו נידון בפני עצמו.