טבול יום, פרק ד, משנה ה. לקראת סיומה של המסכת פונה המשנה להלכות שאין להן כל נגיעה לטבול יום. הן נאספו כאן מפני הצורה המשותפת שלהן: כל אחת מהן מציגה הלכה שנקטו בה חכמים בתחילה, ולאחריה עמדה מאוחרת ורחבה יותר, הנפתחת במילים "בראשונה היו אומרים" ולאחריה "חזרו לומר". משנתנו מביאה זוג כזה בעניין פדיון מעשר שני.
מעשר שני הוא המעשר שיש להעלותו לירושלים ולאכלו שם בטהרה. לחלופין אפשר להעביר את קדושתו: פודים אותו, והקדושה עוברת אל דבר אחר, וכך פירות המעשר השני עצמם נעשים חולין. השאלה שבה עוסקת המשנה היא במה מותר לבצע את ההעברה הזאת.
"בראשונה היו אומרים, מחללין על פירות עם הארץ": בתחילה נקטו כך, שאדם שבידו מעשר שני יכול להעביר את קדושתו אל פירות של עם הארץ, מי שאינו מדקדק בדיני טומאה וטהרה ובהפרשת מעשרות. בתחומים אחרים של ההלכה אין נותנים אמון בפירות כאלה, ואף על פי כן לצורך זה ראו אותם כראויים לקבל את הקדושה המועברת מן המעשר השני.
"חזרו לומר, אף על מעותיו": לאחר מכן הרחיבו חכמים את הקולא עוד יותר, שאפשר לעשות את הפדיון אף על מעות של עם הארץ. כספו, לא פחות מפירותיו, יכול לשמש כמקבל קדושת המעשר השני, ומשעה שההעברה חלה חוזרים הפירות להיות חולין ומותר לאכלם בכל מקום.
הרי שהמשנה מתעדת תנועה בכיוון אחד: מה שהתחיל כהיתר להשתמש בפירותיו של עם הארץ הורחב לאחר מכן גם למעותיו. ההלכה, לאחר שנקבעה, הוחלה בהיקף רחב יותר ולא מצומצם יותר.