טבול יום, פרק ג, משנה ה. המשנה ממשיכה את העניין המרכזי של הפרק: כשטבול יום נוגע בנקודה אחת באוכל, האם רואים את כל האוכל כיחידה אחת מחוברת, ואז כל מה שנגע בו נפסל, או שאומרים שרק מקום המגע ממש נפסל? משנתנו מביאה שני מקרים נפרדים, ובכל אחד מהם התשובה תלויה באופן שבו אנו מבינים את התערובת שלפנינו.
נתחיל במצב הראשון שהמשנה מציגה. עיסה של חולין נקשרה עם תרומה באחת משתי דרכים: או שנתערבה בה עיסת תרומה, וזו לשון המשנה "עיסה שנדמעה", או שהוחמצה בשאור של תרומה, "או שנתחמצה בשאור של תרומה". על פי דיני תרומה הרגילים מחמירים בתערובת כזאת. תרומה בטלה בתוך חולין רק כשהחולין מרובים עליה במאה ואחד; ובכל שיעור פחות מזה של חולין, כל העיסה כולה מקבלת דין תרומה.
אף על פי כן, לגבי טבול יום סובר התנא קמא של משנתנו שיש מקום להקל: "אינה נפסלת בטבול יום". אף שלשאר עניינים דנים בתערובת כתרומה, אם נגע טבול יום בעיסה מעורבת זו אין הוא פוסל אותה. אחר כך מביאה המשנה את הדעה החולקת: "רבי יוסי ורבי שמעון פוסלין". רבי יוסי ורבי שמעון סוברים שהטבול יום אכן פוסל עיסה כזו במגעו.
מכאן עוברת המשנה למקרה שני: "עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות". כדי להבין אותו יש להיזכר כיצד אוכל נעשה מוכשר לקבל טומאה מתחילתו. קמח כשלעצמו אינו מקבל טומאה; הוא נעשה מוכשר כשהוא בא במגע עם אחד משבעת המשקין. בדרך הרגילה, כשעושים מקמח של תרומה עיסה, המים שלשים בהם הם עצמם אחד משבעת המשקין, ואותם מים גם מכשירים את הקמח לקבל טומאה וגם הופכים אותו לעיסה.
אולם במקרה שלנו שני השלבים נפרדו זה מזה. קמח התרומה הוכשר תחילה לקבל טומאה, "שהוכשרה במשקה", במגע עם אחד משבעת המשקין, ורק לאחר מכן נילוש, "ונילושה במי פירות", במי פירות שאינם מן שבעת המשקין. אם כן, לפנינו גוש של קמח תרומה שמי פירות מדבקים אותו יחד. ומכאן השאלה: האם זו פשוט עיסה של תרומה ככל דיני עיסה, או שלמעשה זהו אוסף של גרגירי קמח זעירים שמי פירות מחזיקים אותם יחד? כלומר, האם זה חיבור אחד, גוף אחד מחובר, כך שטבול יום שנגע בחלק אחד פסל את הכל, או שמגעו פוסל רק את המקום שידו נגעה בו?
מה קורה כשנוגעים בתערובת כזאת? המשנה אומרת "ונגע בהן טבול יום", שטבול יום בא במגע עם חלק ממנה, ואז היא משמרת שתי מסורות חולקות, שתיהן בשם אותו חכם עצמו. רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא מעיד בשם רבו רבי יהושע: "פסל את כולה", המגע קלקל את כל העיסה, שכן כל הגוש נחשב מחובר. רבי עקיבא מוסר מאותו רב עצמו את המסקנה ההפוכה: "לא פסל אלא מקום מגעו", אין נפסל אלא השטח המדויק שהגיעה אליו ידו, וכל שאר העיסה כשרה.
אם כן, שתי מחלוקות עולות ממשנה זו. בעיסה של חולין שנקלטה בה תרומה, בין בדימוע ובין בשאור של תרומה, סובר התנא קמא שמגע טבול יום משאיר אותה כשרה, ורבי יוסי ורבי שמעון פוסלין. ובקמח תרומה שהוכשר באחד משבעת המשקין ורק לאחר מכן נילוש לעיסה במי פירות, הגיעה אלינו שיטת רבי יהושע בשתי מסורות סותרות: רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא מוסר בשמו שפסל את כל הגוש, ורבי עקיבא מוסר בשמו שהפסול מוגבל למקום המגע בלבד.