טבול יום, פרק ב', משנה ה'. החוט המשותף לכל הפרק הוא שאלת החיבור. טבול יום (מי שטבל אך עליו להמתין להערב שמש כדי להיטהר לגמרי) פוסל תרומה וקודש במגעו. לפיכך הכול תלוי בהגדרת גבולותיו של הדבר שנגע בו: כאשר כמה מאכלים מונחים יחד, האם הם גוף אחד, וממילא נגיעה בחלק אחד פוסלת את כולו, או שהם ישויות נפרדות, שכל אחת עומדת בפני עצמה. משנתנו מיישמת שאלה זו על תבשיל של קודש.
המקרה: "בשר הקודש שקרם עליו הקיפה", בשר של קודש, בשר קרבן, שקרמה עליו הקיפה. כאשר מבשלים בשר כזה, שוקעת על פני התבשיל שכבה של שקעים ורוטב מעובה, והיא נקרשת ויוצרת מעין קרום או כיסוי מעל חתיכות הבשר שמתחתיה.
ועכשיו ההלכה: "נגע טבול יום בקיפה, חתיכות מותרות". אם נגע טבול יום רק באותה שכבה קרושה שלמעלה, חתיכות הבשר המונחות מתחתיה נשארות מותרות. הקיפה נחשבת ישות בפני עצמה, ורק היא נפסלת; הבשר שתחתיה אינו נגרר אחר המגע.
המקרה ההפוך מוליד פסק הפוך. "נגע בחתיכה", אם נגע באחת מחתיכות הבשר, אותה חתיכה, "וכל העולים עמה", יחד עם כל מה שעולה עמה, הם "חיבורין זה לזה", קשורים יחד כמאכל אחד. כל הנדבק לאותה חתיכה ועולה עמה כשמגביהים אותה נחשב חלק מדבר אחד ממש, ולכן כל הגוף הזה נפסל.
"רבי יוחנן בן נורי אומר: שניהן חיבורין זה לזה". רבי יוחנן בן נורי סובר ששניהם מחוברים זה לזה, ולפיכך אין ההבחנה שלמעלה קיימת; השכבה הקרושה והבשר שתחתיה הם דבר אחד בכל מקרה.
המשנה מסיימת בהרחבת הכלל מעבר לבשר: "וכן בקטניות", ואותה הלכה עצמה חלה בקטניות, "שקרמו על גבי פרוסות", שנקרשו ונדבקו על גבי פרוסות של לחם. תבשיל כזה נראה כגוף אחד מחובר, ולכן מגע של טבול יום בכל מקום שבו פוסל את כולו.
לימודה של המשנה הוא שהחיבור אינו נקבע בקירוב מקום בלבד אלא בשאלה אם המאכלים נעשו באמת גוף אחד. קרום המונח על גבי הבשר הוא שכבה בפני עצמה; אבל מאכל הנדבק לחתיכה ועולה עמה, או קטניות שנקרשו אל הלחם שתחתיהן, נעשו דבר אחד, ומגע אחד מגיע לכולו.