טבול יום, פרק א, משנה ה. המסכת כולה עוסקת במי שכבר טבל במקווה במהלך היום, אך עדיין עליו להמתין לשקיעת החמה כדי שתושלם טהרתו. בתחילת הפרק למדנו שהטומאה שנושא אדם כזה, טבול יום, קלה הרבה יותר מטומאתם של שאר הטמאים. עכשיו מיישמים את העיקרון הזה במקרה מוחשי: גרגרים וזרעונים זעירים הדבוקים בקרום של הכיכר. כשאדם טמא מניח את ידו על אחד מן הזרעונים הללו, האם נחשב שנגע בפת, או שמא נגע רק בחפץ נפרד המונח שם במקרה? הכול תלוי בשאלה אם הזרע נחשב אוכל, ובדיוק בנקודה הזאת נחלקו התנאים.
המשנה פותחת בדברים שאי אפשר ממש לאוכלם. "השעורה והכוסמת", ודווקא "בזמן שאינן קלופין", כל עוד לא הוסרה הקליפה מהם. ועליהם נוספים "והטיאה והחלתית והאלום", שלושה מינים קשים ביותר הקרויים טיאה, חלתית ואלום. לקבוצה הזאת מוסיף רבי יהודה עוד פריט: "רבי יהודה אומר, אף אפונין השחורין", אף האפונים השחורים בכלל.
בכל אלה מקל רבי מאיר. המשנה אומרת שהם "טהורין באב הטומאה", נשארים בטהרתם אפילו כשהנוגע בהם הוא אב הטומאה, מן הדרגות החמורות שבטומאה, "ואין צריך לומר בטבול יום", ואת המקרה של טבול יום אין צורך להזכיר כלל. וכך חותמת המשנה: "דברי רבי מאיר". והסברה פשוטה: דבר שאין אדם אוכלו אינו נחשב מחובר לפת, אינו מחובר אליה. לפיכך ידו של אב הטומאה המונחת על זרע כזה המונח על הקרום אינה מטמאה את הפת כלל, וכשהנוגע הוא טבול יום בלבד, שטומאתו קלה עוד יותר, המסקנה אינה צריכה ראיה.
וחכמים חולקים: "וחכמים אומרים, טהורין בטבול יום וטמאין בכל הטומאות". לדעתם הקולא מצומצמת לטבול יום בלבד. כשטבול יום נוגע בזרעונים הבלתי אכילים הללו, הכיכר שתחתיהם נשארת טהורה. אבל כשנוגע בהם אדם הנושא כל סוג אחר של טומאה, הטומאה אכן עוברת דרכם אל הפת.
אחר כך באים דברים שהם אוכל ממש. "השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופין", שעורה וכוסמת לאחר שהוסרה קליפתן. ולאחר מכן "והחטה", גרגר חיטה, וכאן אין מבחינים כלל, "בין שהיא קלופה", קלופה, "בין שאינה קלופה", שאינה קלופה. הרשימה נמשכת, "והקצח והשומשום והפלפל", קצח, שומשום ופלפל, ורבי יהודה מוסיף עליהם: "רבי יהודה אומר, אף אפונין הלבנים", גם האפונים הלבנים.
ההלכה בהם הפוכה: "טמאין בטבול יום", ואין צורך לפרש את הדין "בכל הטומאות". כיוון שהם אוכל אמיתי, הגרגרים והזרעונים הללו נחשבים חלק מן הפת עצמה שהם דבוקים בה. לפיכך הטומאה עוברת אל הכיכר אפילו כשהנוגע בזרע הוא טבול יום בלבד, וכשהנוגע נושא אחת מן הטומאות החמורות ודאי שהפת טמאה, מסקנה שהמשנה אינה טורחת לומר.
לימודה של המשנה הוא ששאלת החיבור תלויה באכילוּת. גרגר קשה ובלתי קלוף או זרע מר שאינו ראוי לאכילה נשאר חפץ זר המונח על הפת; ואילו גרגר קלוף, זרע שומשום או גרגר פלפל נעשה חלק מן האוכל עצמו, וכל הנוגע בו כאילו נגע בכיכר.