טבול יום, פרק ד, משנה ד. טבול יום הוא אדם או כלי שכבר טבלו במקווה אך טהרתם עדיין לא נשלמה: רק כאשר תשקע החמה ויסתיים היום תיכנס הטהרה לתוקפה המלא. עד אותה שעה נשאר בטבול יום שיעור של טומאה, די בו כדי לפסול תרומה שנוגעת בו. משנתנו מיישמת את הכלל הזה במי שרוצה להפריש תרומת מעשר, והלגין היחיד שיש בידו הוא עצמו טבול יום.
וזה המעשה שהמשנה מציבה לפנינו. "לגין שהוא טבול יום": כד שכבר הוטבל במקווה ועכשיו הוא ממתין רק לסוף היום כדי שתושלם טהרתו. "ומלאהו מן החבית מעשר טבל": לתוך הלגין הזה הוא ממלא יין מחבית גדולה של פירות מעשר שתרומת המעשר שבהם, החלק המגיע לכוהן, עדיין לא הופרשה. תכולת החבית עומדת אפוא בעירובה: אין עדיין דבר המסמן איזה יין יישאר מעשר סתם ואיזה ייעשה חלקו של הכוהן.
בשלב הזה הוא מתנה בפיו: "אם אמר, הרי זו תרומת מעשר משתחשך, הרי זו תרומת מעשר". אם יאמר, "מה שבלגין הזה יהיה תרומת מעשר משתחשך", ההתנאה מועילה ואותו יין הוא באמת תרומת מעשר. ומדוע השעה שהוא קובע משנה כל כך? התנאה שנועדה לחול מיד, בעוד יום, לא הייתה מועילה כלום: תרומת מעשר המונחת בכלי שעדיין ממתין לשקיעה נפסלת בידי הכלי המחזיק אותה עצמו, שהרי טהרתו לא נשלמה. אבל משעה שניסח את ההתנאה כך שתתחיל רק לאחר שתחשך, הקושי מתפוגג. באותה שעה הלגין כבר השלים את טהרתו והוא טהור לגמרי, ותרומת המעשר נוצרת בתוך כלי שאין בכוחו לפסול אותה.
לאחר מכן מביאה המשנה אמירה שנייה שאינה מועילה: "אם אמר, הרי זה עירוב, לא אמר כלום". אם אמר, "הרי זה עירובי", כלומר עירוב תחומין, מזון שמניחים לפני שבת כדי שאדם יוכל להלך בשבת מעבר לאלפיים אמה שלו, לא עשה ולא כלום. תרומת מעשר יכולה מעיקר הדין לשמש עירוב, אך רק אם היא טהורה, והיין הזה לא יהיה טהור עד שתחשך. ומאידך, עירוב תחומין צריך להיקבע בעוד ערב שבת, בעוד יום. נמצא שאמירה אחת שלו נמשכת לשני כיוונים בעת ובעונה אחת: הוא צריך שהיין יהיה תרומת מעשר טהורה, וזה קורה רק לאחר שתחשך, והוא צריך שהעירוב יונח לפני שתחשך. אין ליישב בין השניים, ולפיכך ההתנאה בטלה כליל.
המשנה מסיימת בשתי תוצאות של הסידור הזה: "נשברה החבית, הלגין בטבלו; נשבר הלגין, החבית בטבלה". נשברה החבית, היין שנמשך לתוך הלגין נשאר טבל, שהרי ההפרשה לא נשלמה. וכן אם נשבר הלגין, היין שנשאר בחבית נשאר טבל אף הוא. ההתנאה נועדה לקבוע את מעמדם של שני החלקים יחד, ואם אבד אחד מהם, נשאר השני במעמדו הבלתי מעושר.
לגין קטן, חבית של יין, וחמה שוקעת: המשנה מלמדת אותנו עד כמה מדויק יכול אדם לכוון את דבריו. יאמר אותם לשעה זו, וטומאת הכלי מקלקלת את הכול; יאמר אותם לשעת החשכה, והם מועילים להפליא, אלא אם כן ההלכה שאתה מבקש לקיים תובעת דווקא אור יום.