טבול יום, פרק ג, משנה ד. כל הפרק סובב סביב שאלת החיבור: טבול יום פוסל תרומה שנגע בה, ולכן הכל תלוי בשאלה כמה מן התבשיל נחשב מחובר לאותה נקודה מדויקת שבה נגע. משנתנו ממשיכה באותו תבשיל של ירקות שנאפו תחת שכבה של ביצה טרופה, ושואלת על הביצה שנזלה ועלתה על דפנות האלפס.
לשון המשנה: "חוט של ביצה שקרם על דפנות של אלפס", חוט של ביצה שנקרש ונאפה על דפנות האלפס. בשעת הכנת התבשיל היה קורה שחוט של ביצה עולה על הדופן הפנימית, עובר את השפה ויורד בצד החיצוני, ושם הוא נקרש. "ונגע בו טבול יום", טבול יום נגע באותו חוט, שהוא עצמו מחובר לירקות המונחים בתוך האלפס. וההלכה תלויה לגמרי במקום שבו נגע לאורך החוט.
תחילה המשנה מחלקת את החוט לשניים: "מן השפה ולפנים, חיבור". כל אותו חלק של הביצה הנמצא על פני הדופן הפנימית, עד השפה, נחשב אחד עם האוכל שבתוך הכלי, ולפיכך טבול יום שנגע שם פסל את הירקות. "מן השפה ולחוץ, אינו חיבור": משעה שהחוט עבר את השפה וממשיך ויורד בחוץ, אין אותו קטע ביצה מחובר עוד למה שבתוך הכלי, והירקות נשארים כשרים.
רבי יוסי מקל יותר. הוא פוסק "החוט וכל שניקלף עמו": החוט, וכל מה שנקלף יחד עמו. זהו המבחן המעשי. במקום שהחוט נמוך דיו, עד שקילופו היה מביא עמו גם פיסת ירקות, אותו חלק מחובר לאוכל. אבל למעלה על דופן האלפס, במקום שקילוף חוט הביצה לא היה מרים עמו כלום מן הירקות, אין כאן חיבור, וטבול יום שנגע בחוט באותה נקודה לא פסל כלל את הירקות שבאלפס.
לאחר מכן מרחיבה המשנה את הדין: "וכן בקטניות שקרמו על שפתה של קדרה", וכך גם בקטניות שנקרשו ונדבקו על שפת הקדרה. כל מה שסברו התנאים למעלה בחוט של ביצה, כך הם סוברים גם בקטניות שקרמו על השפה.