טבול יום, פרק ב, משנה ד. המשנה הזו ממשיכה את הנושא החוזר בפרק כולו: כשטבול יום נוגע בנקודה אחת בתערובת, עד כמה מרחיקה נגיעתו? כלומר, מה נחשב מחובר, עד שנגיעה בחלק היא כנגיעה בכולו, ומה נשאר אוסף של פרטים נפרדים גם כשהם מונחים יחד בקערה אחת.
מקפה של תרומה שתובלה בחולין
"המקפה של תרומה, והשום והשמן של חולין, שנגע טבול יום במקצתן, פסל את כולם" (מקפה היא תבשיל סמיך). דמיינו מקפה של תרומה שתובלה בשום ובשמן של חולין, וטבול יום נגע בחלק ממנה: הדין הוא שפסל את כל התבשיל. התבלינים הללו נבלעו בגוף המקפה ובטלים אליה, ואין להם עמידה עצמאית משל עצמם. לפיכך המונח בקערה הוא מאכל אחד מאוחד, ונגיעה בכל מקום שבו מגיעה לכל מקום שבו.
מקפה של חולין שתובלה בתרומה
"המקפה של חולין, והשום והשמן של תרומה, שנגע טבול יום במקצתן, לא פסל אלא מקום מגעו": כשהמקפה עצמה חולין והשום והשמן הם תרומה, וטבול יום נגע בחלק ממנה, לא פסל אלא את המקום שנגע בו בלבד.
כאן החשבון מתהפך. אמת, תבלין התרומה נטרף לתוך גוף של חולין, אבל תרומה אינה בטלה בחולין שסביבה; היא אוחזת בזהותה שלה ואינה נמסה לתוך התבשיל. וכיוון שלמעשה לא התמזגה עם המקפה, אין הנגיעה בנקודה אחת עוברת לכל התערובת, ואין נפסל דבר מלבד מקום המגע ממש.
"ואם היה השום מרובה, הולכין אחר הרוב": אם השום היה רובה של התערובת, הולכים אחר הרוב, והתבשיל נדון לפי זה.
הסתייגותו של רבי יהודה
"אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהן גוש בקערה". רבי יהודה שואל מתי נאמרה ההלכה הזו, ומשיב: כשהמרכיבים מונחים כגוש אחד בקערה. אז הם באמת תבשיל אחד.
"אבל אם היה מפוזר במדוכה, טהור, מפני שהוא רוצה בפיזורו": אבל אם התערובת מפוזרת במדוכה, היא נשארת טהורה, שהרי הבעל רוצה בפיזורה. כשאדם מקפיד מדעת להשאיר את החלקים נפרדים, ומעוניין שיישארו מובחנים זה מזה, אין רואים אותם כגוף אחד. הנגיעה בחלק אחד פוסלת אותו חלק לבדו ואינה מרחיקה מעבר לו.
שאר מאכלים הנידוכים במדוכה
מכאן המשנה מרחיבה את הדין: "ושאר כל הנידוכין שדכן במשקין". כל מאכל אחר הנידוך במדוכה נמדד באותה אמת מידה, ובתנאי שהיה משקה נוכח בשעת הדיכה. המשקה מדביק את החלקיקים זה לזה, ולכן מה שבמדוכה נחשב מאכל אחד.
"ואת שדרכן לידוך במשקין, ודכן שלא במשקין, והן גוש בקערה, הרי אלו כעיגול של דבלה": מאכלים שדרכם להידוך עם משקה, ובפעם הזו נידוכו בלי משקה, ואף על פי כן הם מונחים בקערה כגוש אחד, דינם כעיגול דבלה, גלוסקה של תאנים דרוכות.
ההשוואה מלמדת. בעיגול של דבלה התאנים נדחסו זו כנגד זו עד שהוא נראה גוש מוצק אחד, ובכל זאת כל תאנה שומרת על זהותה, והן נחשבות בהלכה מאכלים נפרדים. כך גם כאן. מכיוון שמאכל זה נעשה כדרכו עם משקה, והמשקה נמנע ממנו במתכוון, אנו מניחים שההשמטה היתה מכוונת, ושהבעל רצה שהחלקים ישמרו על אופיים הנפרד. אף שהם דבוקים לגוש בקערה, מבחינת ההלכה הם נשארים מובחנים. לפיכך אם נגע טבול יום באחד מהם, אין הטומאה עוברת לשאר.