טבול יום, פרק א, משנה ד. משנה זו ממשיכה את הדיון בדברים הדבוקים לכיכר הלחם, והשאלה היא אם נחשבים הם מחוברים לכיכר לעניין טומאה. כשדבר מודבק בלחם ואדם טמא נוגע באותו דבר, הכל תלוי בסיווגו: אם הוא חלק מן הכיכר, הרי הנגיעה הגיעה אל הלחם; ואם הוא עצם נפרד, הלחם לא נִגַּע. כאן מונה המשנה את המקרים שבהם נשאר הדבר עומד בפני עצמו.
"הצרור שבכיכר": אבן קטנה התקועה בתוך הלחם או קבועה על פניו. "וגרגר מלח גדול": גרגיר מלח בשיעור נכבד. "והתורמוס": אותו קטנית מרה הנדבקת לקרום מבחוץ. "והחרחור יתר מכאצבע": פיסת קרום חרוכה שעוביה יותר מכאצבע.
רבי יוסי נותן אמת מידה משלו בעניין הקרום החרוך: "כל שאין נאכל עמו", כל דבר שאינו נאכל יחד עם הכיכר. לדעתו אין שיעור האצבע עיקר; העיקר הוא שהחלק השרוף עבה כל כך עד שאין אדם אוכלו עם פתו, וזה מה שמוציאו מכלל הכיכר.
על כל אלה פוסקת המשנה "טהורים באב הטומאה": אינם נמנים כחלק מן הכיכר, ולפיכך אף אם נגע אב הטומאה בצרור, בגרגיר המלח הגדול, בתורמוס או בקרום השרוף העבה, הכיכר עצמה נשארת טהורה. רק הדבר הדבוק מקבל טומאה, והלחם לא.
סיום המשנה, "ואין צריך לומר בטבול יום", פירושו שמקרה של טבול יום אינו צריך אמירה כלל. טבול יום דרגת טומאתו קלה משל אב הטומאה. אם אף נגיעת אב הטומאה בדברים אלו מניחה את הלחם בטהרתו, קל וחומר שנגיעת טבול יום אינה יכולה להעביר טומאה אל הלחם.
הלימוד של משנה זו הוא אפוא הצד השני של המטבע: צרור, גוש מלח גדול מדי, תורמוס מר וקרום עבה מכדי שייאכל עם הלחם, כולם דברים שאין אדם אוכלם יחד עם כיכרו, ומשום כך ההלכה רואה אותם כעצמים נפרדים המונחים על הלחם ולא כחלק ממנו.