טבול יום, פרק ד, משנה ג. עד כאן עסקה המסכת בעיקר באדם שדינו כטבול יום. כאן פונה המשנה אל כלי שדינו זהה לגמרי, ושואלת אם מותר להכין בו עיסה ולהפריש ממנה חלה.
הקדמה קצרה. אדם או דבר שנטמא וטבל במקווה אינו טהור עדיין לגמרי. הטבילה פתחה את התהליך, אבל הטהרה נשלמת רק עם צאת הכוכבים. כל אותו פרק זמן, מן הטבילה ועד שקיעת השמש, נקראים האדם או הכלי טבול יום: כלומר, מי שטבל היום ועדיין ממתין לסוף היום. טבול יום אינו טמא במלוא מובן המילה, ואף אינו טהור, וכל מה שהוא נוגע בו נשאר בטומאה מוחלשת מדרגה שלישית, שלישי.
ועתה למקרה שהמשנה מציבה לפנינו: "עריבה שהיא טבולת יום". עריבה היא אותו כלי גדול שבו לשים את העיסה בידיים. עריבה זו נטמאה בשלב מסוים, ולאחר מכן הוטבלה במקווה; אך השמש עוד לא שקעה, ולפיכך הכלי נותר במצב הביניים, וטהרתו ממתינה לבוא הלילה.
מה מותר לעשות בעריבה כזו? "לשין בה את העיסה", מותר ללוש בה עיסה. "וקוצין ממנה חלה", ומותר אחר כך לחתוך מן העיסה חלק שיהיה חלה. "מקפת וקורא לה שם", מקרבים את החתיכה ואז קוראים לה בפה שם חלה.
ומדוע כל זה מותר? המשנה משיבה בשלוש מילים: "מפני שהיא שלישי". כל מה שהעביר הכלי לעיסה אינו אלא טומאה בדרגה שלישית. ואז בא הכלל שמכריע את העניין: "והשלישי טהור בחולין". במקום שהאוכל שלפנינו הוא חולין, מאכל יום יומי שאין בו קדושה, נחשב שלישי טהור לחלוטין. וכל זמן שהעיסה מונחת בעריבה אין היא אלא עיסת חולין פשוטה, וטומאת שלישי אינה נאחזת בה כלל.
לימודה של המשנה, אם כן, הוא בכוחו המוגבל של טבול יום. נגיעתו אינה מוליכה את הטומאה עד כדי כך שתשפיע על אוכל חולין, ולכן מותר ללוש עיסה שלמה בעריבה שעדיין ממתינה לשקיעה, לחתוך ממנה את החלה, לקרב אותה ולקרוא לה שם, והכול בלא כל חשש.