טבול יום, פרק ג, משנה ג. הפרק כולו עוסק בשאלת החיבור: כשטבול יום נוגע בנקודה אחת שבאוכל, עד היכן מגיעה נגיעתו? הואיל וטבול יום פוסל תרומה שהוא נוגע בה, הכל תלוי בשאלה כמה מן התבשיל נחשב מחובר לאותו מקום שתחת אצבעו. משנתנו מכניסה את השאלה הזו אל תוך המטבח, דרך תבשיל שהיה מצוי ומוכר לכל בימי המשנה.
המשנה פותחת: "ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גבו", כלומר ירק של תרומה שביצה טרופה נשפכה על פניו. כך היה דרכם להכין את הירק: טורפים ביצה ומורחים אותה על גב הירק כשכבה שנותנת בתבשיל את טעמו. אחר כך היו אופים את המחבת בתנור עד שאותה ביצה נקרשת ונעשית כטבלה אחת קשה המונחת על הירק שמתחתיה.
ועתה לגוף המקרה: "נגע טבול יום בביצה", שהניח טבול יום את אצבעו על טבלת הביצה האפויה. תנא קמא פוסק "לא פסל אלא קלח שכנגדו": לא נפסל אלא הקלח האחד המונח ממש תחת המקום שבו נחה אצבעו, ולא יותר מזה. וכל שאר הירק שבמחבת נשאר בטהרתו.
רבי יוסי מחמיר יותר. הוא פוסק "כל הסדר העליון": כל הירק שבשכבה העליונה נפסל. לדעתו הביצה שנקרשה מחברת אליה את כל הירקות שהיא דבוקה בהם, ולפיכך נגיעה בכל מקום שבאותה טבלה מתפשטת בה ומגיעה אל כולם.
המשנה חותמת במקרה שמשנה את התמונה מעיקרה: "אם היה כמין כובע", שהביצה נעשתה בצורת כובע. פעמים שבשעת האפייה הביצה תופחת ומתקמרת למעלה, ונמצאת מקורה מעל הירק בלי שהיא נוגעת בו ממש. נגע טבול יום בביצה שכך צורתה, "אינו חיבור": אין כאן חיבור כלל בין הביצה ובין הירק, והירק נשאר טהור.
ומה בדבר הביצה עצמה? הביצה אינה נכנסת כלל לשאלה מה נפסל, שהרי אין דיני תרומה חלים על ביצים; דין הביצה כדין חולין. וחולין אינם נפגעים כלל מנגיעת טבול יום. נמצא שכל הדיון כאן סובב על ירק התרומה לבדו, והוא בסכנה רק כשהביצה שנגע בה דבוקה בו ממש.