טבול יום, פרק א, משנה ג. משנה זו, יחד עם המשנה שאחריה, עוסקת בשאלה מעשית אחת: כאשר דבר קטן דבוק בכיכר של לחם, האם אותו דבר נחשב כחלק מן הכיכר או כגוף נפרד העומד בפני עצמו? לשאלה זו יש השלכות ממשיות לענייני טומאה. אם טבול יום נוגע בדבר המחובר, האם נאמר שנגיעתו הגיעה אל הכיכר עצמה וטימאה אותה, או שנאמר שאותו דבר הוא גוף בפני עצמו, וכל מה שאירע לו אינו עובר אל הלחם?
המשנה פותחת ברשימת מקרים שבהם הדבר הנוסף נחשב אחד עם הכיכר. תחילה, "מסמר שאחר הכיכר": בליטה בצורת מסמר המחוברת לכיכר. אין הכוונה למסמר של מתכת, אלא לחתיכה עשויה בצורת מסמר, והיא עצמה מן הבצק, שהאופה הידק אותה אל הכיכר. אחר כך, "וגרגיר מלח קטן", גרגיר או גוש קטן של מלח המונח על הלחם. ואחר כך, "והחרחור פחות מכאצבע", קרום שרוף פחות מכשיעור אצבע.
רבי יוסי נותן שיעור אחר לאותו קרום: "כל שהוא נאכל עמו", כל דבר הנאכל יחד עם הכיכר. לדעתו הגורם הקובע אינו אם החלק השרוף הוא בשיעור אצבע או פחות מכך, אלא אם אדם היה אוכל אותו קרום יחד עם הלחם. אם היה אוכלו, הרי הוא שייך לכיכר.
בכל המקרים הללו פוסקת המשנה "טמאים בטבול יום": הדבר הנוסף נחשב כמחובר לכיכר, ולפיכך אם טבול יום נגע בחתיכה שבצורת מסמר, בגוש המלח הקטן או בקרום השרוף הקטן, הכיכר של הלחם עצמה נטמאת. אין הנגיעה נעצרת בבליטה, אלא נחשבת כנגיעה בלחם עצמו.
המשנה ממשיכה בלשון "ואין צריך לומר בכל הטומאות": בשאר דרגות הטומאה אין צורך בפסק נפרד. מבין כל נושאי הטומאה, טבול יום עומד בקצה החלש שבסולם. ומשקבעה המשנה שאף נגיעתו בתוספות הקטנות הללו עוברת אל הכיכר, אותה מסקנה מתחייבת מאליה במקורות טומאה חמורים יותר: כל מי שנוגע בחתיכה שבצורת מסמר, במלח או בקרום, הרי טימא בכך את הלחם.
הכלל העולה ממשנה זו הוא אפוא, שתוספת קטנה שאדם מתייחס אליה כחלק ממה שהוא אוכל, בין בצק שנעשה בצורת בליטה, בין מעט מלח, ובין קרום שנחרך במקצת, הרי היא גוף אחד עם הכיכר מבחינת ההלכה, וטומאה המגיעה אליה מגיעה אל הלחם.