טבול יום, פרק ד, משנה ב. המשנה ממשיכה בעניינו של הפרק: אוכל שהוכשר לקבל טומאה, ומעמדו המיוחד של טבול יום, כלומר אדם שהיה טמא, טבל במקווה, ועדיין ממתין לשקיעת החמה כדי שתושלם טהרתו. הוא אינו טמא סתם, אך גם אינו טהור לגמרי, וההלכה צריכה להכריע מה מחוללת נגיעתו.
המקרה: "אוכל מעשר שהוכשר במשקה", לוי אוכל פירות מעשר שכבר בא עליהם משקה ולפיכך הוכשרו לקבל טומאה. ואז "ונגע בו טבול יום, או ידיים מסואבות", או שנגע באותו אוכל טבול יום, או שנגע בו אדם שידיו אינן נקיות. פרט אחד נוסף הוא עיקר העניין: תרומת מעשר עדיין לא הופרשה מפירות אלו. לוי המקבל מעשר חייב להפריש ממנו חלק, תרומת מעשר, ולתתו לכוהן. כאן הוא אוכל מן המעשר בשעה שהחיוב הזה עדיין תלוי ועומד, ועכשיו נגעו בפירות.
ומה אומרת ההלכה? "מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה": הוא מפריש מפירות אלו תרומת מעשר כאוכל טהור, בלי שום חשש. והמשנה מפרשת את הטעם. פתיחת ההסבר: "מפני שהוא שלישי", מה שטבול יום, או ידיים שלא נטלו, מעבירים לאוכל הזה מותיר אותו בדרגת טומאה שלישית, שלישי. והכלל הצמוד לדרגה זו הוא "והשלישי טהור לחולין": לגבי אוכל חולין, דבר שהוא שלישי אין בו טומאה כלל ודינו כטהור.
מבחינה מעשית, אם כן, לא נגרם כל הפסד. הנגיעה לא פסלה דבר, שכן בדרגת הטומאה שיש כעת במעשר הזה אין הוא נחשב טמא לעניין שלפנינו. לפיכך הלוי ממשיך כמתוכנן: הוא מפריש את חלק תרומת המעשר כפירות טהורים ומוסרו לכוהן, בלא שום הבדל מכפי שהיה עושה אילו לא נגע אדם באוכל מעולם.