טבול יום, פרק ג, משנה ב. הנושא שלנו הוא חיבור: מאימתי שני דברים נחשבים גוף אחד, עד שטומאה שהגיעה לאחד מהם מתפשטת גם לשני?
המשנה פותחת בכלל רחב: "כל ידות האוכלין שהן חיבור באב הטומאה". אוכלין רבים יש להם יד, כלומר תוספת המחוברת לאוכל שאדם אוחז בה במקום לאחוז באוכל עצמו. כל מקום שאותה יד נחשבת אחת עם האוכל לענין אב הטומאה, שאב הטומאה שנגע ביד מטמא את האוכל עצמו, אותו דין ממש נוהג בטבול יום, וזו כוונת המשנה במלים "חיבור בטבול יום". נגע טבול יום ביד, נפסל האוכל המחובר לה.
אוכל שנסדק ולא נפרד לגמרי
מכאן עוברת המשנה ל"אוכל שנפרס ומעורה מקצת", חתיכת אוכל שנסדקה והתחילה להיפרד לשתי חתיכות, אך שתיהן עדיין מחוברות זו לזו במידת מה. האם זהו עדיין אוכל אחד, שהטומאה הנוגעת בחלק אחד עוברת לחלק השני, או שיש לפנינו שני אוכלין נפרדים? בזה מביאה המשנה מחלוקת בת ארבע דעות.
רבי מאיר אומר: "אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו, הרי הוא כמוהו". אוחזים בחתיכה הגדולה. אם החתיכה הקטנה עולה עמה ואינה נפרדת, שתיהן אוכל אחד. אבל אם הגביה את הגדולה והקטנה נשמטה ונפלה, שוב אינן אוכל אחד, ואין הטומאה עוברת מזו לזו.
רבי יהודה מודד את הדבר מן הצד השני. הוא אומר "אם אוחז בקטן", אוחזים בחתיכה הקטנה, ואז "והגדול עולה עמו, הרי הוא כמוהו": אם החתיכה הגדולה נאחזת היטב ועולה יחד עם הקטנה שבידו, רואים אותן כאוכל אחד. אבל אם הגדולה נתלשת ונופלת, וזו כמובן תוצאה מסתברת בהרבה מנפילת הקטנה כשמגביהים בגדולה, הרי לפנינו שני אוכלין נפרדים, ונגיעה בחתיכה הקטנה לא תביא מאליה טומאה לגדולה.
רבי נחמיה אומר: "בטהור". לדעתו הבדיקה נעשית באותו צד שנשאר טהור, הצד שלא הגיעה אליו נגיעה. מגביהים אותה חתיכה, ואם הצד שנגע בו טבול יום נאחז בה ונשאר במקומו, שתיהן אוכל אחד; ואם אותו צד נשמט ונופל, הרי הן שתים.
וחכמים אומרים: "בטמא". חכמים הופכים את הדבר. אוחזים דוקא בחלק שנגע בו טבול יום, ורואים אם השאר מתחזק ועולה עמו או נשמט ונופל.
שאר כל האוכלין
המשנה מסיימת בכלל לכל האוכלין: "ושאר כל האוכלין, את שדרכו לאחוז בעלה, אוחזין אותו בעלה, ובקלח, אוחזין אותו בקלח". אוכל שדרך בני אדם ליטלו בעלה שלו, בודקים אותו באחיזת העלה, ואוכל שדרכו ליטלו בקלח, בודקים אותו באחיזת הקלח. כל חלק שהוא המקום הטבעי לאחוז בו, בו מגביהים את האוכל ורואים מה קורה. אם הוא נושא עמו את שאר האוכל, שניהם דבר אחד; ואם השאר נשמט ונופל, יודעים אנו שהם שני אוכלין נפרדים, ואינם עוד אחד לענין העברת טומאה.