טבול יום, פרק ב, משנה ב. הפרק הזה עוסק במעמדם של משקין בדיני טומאה: נוזלים היוצאים מגופו של אדם, ונוזלים שאדם טמא נוגע בהם. בפתיחת הפרק למדנו שבטבול יום, מי שטבל וממתין רק לשקיעת החמה, המשקין היוצאים ממנו והמשקין שהוא נוגע בהם שווים זה לזה בכך שאין בכוחם להעביר טומאה הלאה. משנתנו פונה עתה לכל שאר הטמאים ושואלת מה דינם.
המשנה מלמדת: "ושאר כל הטמאים, בין קלים בין חמורים", כל שאר האנשים הטמאים, בין שטומאתם קלה ובין שטומאתם חמורה, "המשקין היוצאין מהן כמשקין שהוא נוגע בהן". גם כאן משווה המשנה בין שני המקרים: המשקין היוצאים מגופו של אדם כזה מקבלים אותו מעמד עצמו כמשקין שגופו נוגע בהם.
אלא שהמעמד המשותף הזה אינו הקולא שזכה בה טבול יום. בלשון המשנה: "אלו ואלו תחלה", כל נוזל היוצא מגופו וכל משקה שגופו בא במגע עמו, שניהם נושאים את הדרגה הנקראת תחילה, כלומר ראשון לטומאה, השלב הראשון בסולם הטומאה. משקה בדרגה זו טמא ממש, ונשאר בו הכוח להעביר את הטומאה לכל דבר שיפגוש.
מקרה אחד בכל זאת יוצא מן הכלל, והמשנה מציינת אותו: "חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה". סוג אחד של נוזל עולה מעל דרגת ראשון ותופס מעמד חמור בהרבה לגמרי, מעמד של אב הטומאה. הכוונה למשקין היוצאים מן הזב, שהתורה עצמה מעניקה להם במישרין את המעמד החמור הזה. לאחר שהוצא היוצא מן הכלל הזה, כל נוזל היוצא מאדם טמא נושא דרגה של ראשון לטומאה ולא יותר מזה, בדיוק כמשקין הבאים במגע עמו.