טבול יום, פרק א, משנה ב. המשניות הפותחות את הפרק עוסקות בטבול יום, אדם שנטמא, טבל במקווה, ועתה אינו ממתין אלא לשקיעת החמה כדי להשלים את טהרתו, ובמה שקורה כאשר הוא נוגע בפריט אוכל אחד המונח וצמוד לפריט שני. השאלה החוזרת ונשנית היא אם נגיעתו ממשיכה ועוברת גם לפריט השני. טומאת טבול יום קלה מכל הטומאות, ולכן במקרים שבהם החיבור בין שני אוכלים מסופק, ייתכן שנגיעתו תשפיע רק על מה שנגע בו בפועל ולא תגיע הלאה.
משנתנו מציגה את הצד השני של אותו מטבע: רשימת מקרים שבהם שני האוכלים מחוברים כל כך בחוזקה, שאין בהם מחלוקת כלל.
המקרים שבמשנה
- "המכנס חלות", המצרף חלות זו לזו, "על מנת שלא להפריש", בכוונה שיישארו מאוחדות ולא ייפרדו עוד לעולם.
- "האופה חמיטה", האופה עוגה דקה, "על גבי חמיטה", כשהיא מונחת ישירות על עוגה שנייה, כך ששתיהן נדבקות זו לזו, "משקרמו בתנור", וזאת מרגע שהתנור כבר ייבש קרום על פני שטחן.
- "חוליית של מים שאינה מחולחלת", הקצף הנוצר על מים רותחים, במקרה שאותו קצף עבה ומוצק ולא חלול ומלא כיסי אוויר.
- "רתיחת גריסין של פול", הקצף העולה ממקפה של גריסי פול המתבשלים, ובמיוחד "שנייה", הרתיחה השנייה שלהם.
- "רתיחת יין ישן", הקצף הנוצר על יין שהתיישן.
- "ושל שמן לעולם", הקצף שעל השמן, בכל מצב ובלי שום יוצא מן הכלל.
- "ושל עדשים", קצף של עדשים מבושלות.
- רבי יהודה מוסיף פריט נוסף לרשימה: "אף של טופח", הקצף של טופח.
ההלכה
על כל פריט שברשימה זו פוסקת המשנה: "טמאים בטבול יום", הם אכן מקבלים טומאה מטבול יום. הנחת יד על האחד דינה כהנחת יד על חברו, והטומאה עוברת מזה לזה. וממשיכה המשנה, "ואין צריך לומר", אין צורך אפילו לאמרו, "בכל הטומאות", שהדין נכון גם בכל שאר סוגי הטומאה: כל אדם טמא הנוגע באוכלים אלו מטמא את שניהם.
הנקודה הנמסרת כאן היא שאין לבית שמאי ולבית הלל שום מחלוקת בפריטים אלו. בית הלל, שבמצבים שוליים מסוימים מוכנים לפסוק ששני אוכלים סמוכים אינם נחשבים ליחידה אחת לעניין טבול יום, מודים בכל אחד מן המקרים הללו ששניהם מחוברים באמת, ולפיכך נגיעה באחד מהם היא נגיעה בשניהם. וכך הדבר בין אם הנוגע הוא טבול יום, שטומאתו הקלה שבקלות, ובין אם הוא אדם הנושא כל טומאה אחרת.