טבול יום, פרק ד, משנה א. לפני שאפשר להבין את המשנה יש להעמיד כלל יסודי בדיני טומאה: אוכל יבש אינו מקבל טומאה כלל. אוכלין נעשים ראויים לקבל טומאה, הוכשרו לקבל טומאה, רק משעה שבאו במגע עם אחד משבעת המשקין המכשירים. כיכר שנאפה מחיטים שלא פגעו בהם משקין הללו פשוט נמצא מחוץ למערכת, ואין דבר בעולם שיכול לטמא אותו. כאן שואלת המשנה מה הדין כשהמשקה שהגיע אל אותו כיכר הוא רוקו של האדם עצמו.
המקרה הראשון עוסק באדם טהור לחלוטין. המשנה מתארת אותו כ"טהור שנגס מן האוכל", אדם טהור הנוגס במאכלו, ובתוך הלעיסה ניתז ממנו מעט רוק שנפל תחילה על בגדו, "ונפל על בגדיו", ומשם עבר אל כיכר של תרומה, "ועל כיכר של תרומה". וזכרו: הכיכר לא הוכשר מעולם לקבל טומאה על ידי אחד משבעת המשקין. האם הרוק הזה עשה את המלאכה? ההלכה היא "טהור". אין לרוק שום משמעות הלכתית כמשקה, משום שלא היה רצוי כלל: לא היה לו שום צורך ברוק המתקבץ בפיו, ובוודאי שלא היה לו כל עניין שיגיע אל הכיכר. משקה שאינו רצוי אינו מכשיר.
עכשיו מתחלף התפריט. "היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות": סעודתו זיתים שנפצעו ונפתחו או תמרים רכות ולחות, והדין נמשך אל "כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו", כל פרי שבדעתו למוץ את גרעינו לאחר שייגמר הבשר. כאן מתהפכת ההלכה ל"טמא", כלומר הכיכר הוכשר מעתה לקבל טומאה. מה נשתנה? אדם שמתכוון לעסוק בגרעין רוצה בהחלט שיתקבץ רוק בפיו. אמת, שהרוק יגיע אל כיכר התרומה לא היה מתוכנן כלל, אך עצם הרצון בו בתוך פיו כבר די בו לתת לו מעמד הלכתי של משקה, ומשקה שיש לו מעמד כזה מכשיר בכל מקום שהוא נוגע בו.
המקרה השלישי מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. "היה אוכל זיתים נגובים ותמרים יבשות", מאכלו זיתים שהתייבשו ותמרים שאין בהן לחות, וכן הדין ב"כל שאינו רוצה", כל פרי שאין לו חשק "למוץ את גרעינתו", למוץ את גרעינו לאחר מכן. אם ניתז רוק בשעת אכילתו, נפל על בגדו ומשם עבר אל כיכר של תרומה, חוזרים אנו להלכה "טהור". הואיל ולא רצה ברוק בפיו מעיקרא, לא קנה מעמד הלכתי של משקה, והכיכר נשאר בלתי מוכשר לקבל טומאה כשהיה.
מכאן מכניסה המשנה לדיון את טבול היום. טבול יום הוא מי שהיה טמא, טבל במקווה, וממתין לשקיעת היום עד שיהיה טהור לגמרי. מעמדו ביניים: הטבילה כבר פעלה את פעולתה, אך טהרתו אינה שלמה עד הערב. התנא קמא מלמד "אחד טהור ואחד טבול יום", כל ההלכות שנאמרו לעיל שוות בין באוכל טהור לגמרי ובין בטבול יום. מעמד רוקו נקבע רק לפי השאלה אם רצה בו בפיו או לא.
"רבי מאיר אומר: אלו ואלו טמאין בטבול יום." רבי מאיר חולק. לדעתו, גם המקרים שהתנא קמא טיהר בהם, אלה שהרוק לא היה רצוי, יוצאים טמאים כשהאוכל הוא טבול יום. וטעמו: "שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו", משקין של אדם טמא מכשירין את האוכל לקבל טומאה, בין שרצה בהם ובין שלא רצה בהם. אצל טמא אין הרצון חלק מן החשבון, ורבי מאיר מחיל את הדבר גם על טבול יום.
"וחכמים אומרים: אין טבול יום טמא." חכמים משיבים שהכלל שרבי מאיר מסתמך עליו נכון כשלעצמו, אלא שהוא נאמר באדם טמא, וטבול יום אינו כזה. הוא כבר טבל והוא מהלך לקראת טהרה; לעניין זה הוא טהור בעיקרו, וחסר לו רק בוא הערב. לפיכך נידון רוקו ממש כרוקו של אדם טהור לחלוטין, ואינו מכשיר את האוכל לקבל טומאה אלא כשרצה בו בפיו. זו המחלוקת שבה נחתמת המשנה.