טבול יום, פרק ב, משנה א. הפרק השני נפתח בעניין המשקין: מה דינם של נוזלים שבאו במגע עם אדם טמא, ובמיוחד עם טבול יום, מי שכבר טבל במקווה ואינו ממתין אלא לשקיעת החמה כדי שתושלם טהרתו. למשקין יש מקום מיוחד בהלכות טומאה, שכן בדרך כלל משקין שנגע בהם אדם טמא נטמאים, ומכאן הם ממשיכים ומעבירים את הטומאה לכל דבר שייגעו בו. משנתנו שואלת כיצד הדבר פועל כאשר האדם המדובר הוא טבול יום.
אומרת המשנה: "משקה טבול יום כמשקין שהוא נוגע בהן" (המשקה של טבול יום דינו כמשקין שהוא נוגע בהם). המשקה היוצא מגופו של טבול יום, רוקו או כל נוזל אחר הבא ממנו, מקבל בדיוק את אותו מעמד הלכתי כמו משקין שהוא נוגע בהם מבחוץ. שני המקרים נדונים כמקרה אחד.
ומהו אותו מעמד משותף? "אלו ואלו אינם מטמאין" (אלו ואלו אינם מטמאים). לא הנוזלים היוצאים ממנו ולא המשקין שנגע בהם קונים מעמד של טומאה שיוכלו להעביר הלאה לדבר אחר. הקולא של טבול יום, שנקבעה בפתח המסכת, מתפשטת גם למשקין הקשורים בו: הם נשארים חסרי יכולת להעביר טומאה הלאה לחפצים אחרים.
זו תוצאה מפתיעה. בדרך כלל המשקה הוא אחד המוליכים היעילים ביותר של טומאה שיש. ואף על פי כן, אצל טבול יום, שטומאתו שלו כבר בדרכה לצאת, המשקה היוצא מגופו והמשקה שידו נוגעת בו שווים בכך שהשרשרת נעצרת שם. שוב אין דבר נטמא על ידם.