תמורה פרק א', משנה ו'. נזכיר כי מסכת זו כולה סובבת סביב מספר קטן ביותר של פסוקים, והעיקריים שבהם מצויים בויקרא פרק כ"ז, פסוקים ט'-י':
"ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'" - המדובר בבהמה שהיא קרבן, והמילה "קרבן" מהותית כאן.
"לא יחליפנו ולא ימיר אותו" - אין להחליף ואין להמיר. הלשון היא לשון זכר, גוף שלישי יחיד, באופן יוצא דופן: העושה זאת, לא יחליף ולא ימיר.
"ואם המר ימיר בהמה בבהמה" - וכאן המילה "בהמה" מהותית, שכן היא מתייחסת ספציפית לבהמות משק: בקר, עז וכבש.
"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" - הן הבהמה המקורית והן תמורתה מתקדשות.
על יסוד פסוקים אלו מלמדת המשנה כמה הלכות.
"העופות והמנחות אינן עושין תמורה":
עוף שהוקדש כקרבן - עולת העוף וחטאת העוף - אף שהוא מקדשי הקדשים, אין הוא "בהמה", והפסוק ממעטו. לפיכך המנסה להמיר עוף בעולת העוף או בחטאת העוף מוקדשת קיימת - אין דבר חל, ולא אירע מאומה. וכן במנחות: אף הן מקדשי הקדשים, ויכולה להיות בהן קדושת הגוף, והן מובאות כקרבנות - אך אינן בהמה. לפיכך המנסה להמיר מנחה שנייה במנחה ראשונה, אף אם נקט בלשונות "תחת" או "תמורה", אין דבריו מועילים, "שלא נאמר אלא בבהמה" - שהפסוק הגביל זאת במפורש לבהמה בלבד.
"הציבור והשותפין אינן עושין תמורה":
קרבן שנקנה מכספי הציבור, או קרבן שיש לו שותפין - כלומר שיותר מאדם אחד הוא בעליו - אין בכוחו לעשות תמורה ולקדש בהמה שנייה. "שנאמר: לא ימיר אותו" - ומכאן שיחיד עושה תמורה, ולא הציבור ולא השותפין.
ואם תשאלו: והלא התורה נוקטת תמיד לשון יחיד, ומדוע היה עולה על הדעת שהכתוב מדבר בלשון רבים?
אכן כן, אלא שכאן הלשון היא גוף שלישי זכר יחיד, וזהו דבר יוצא דופן. בדרך כלל, כאשר מצווה התורה לעשות או שלא לעשות, נוקטת היא לשון גוף שני: "לא תמיר". מהו אפוא "לא ימיר"? הוא לא ימיר - ומכאן שהמדובר ב"הוא", ובלשון יחיד ולא רבים. ותזכרו כי בתחילת המסכת למדנו שתמורה נעשית בין בזכר ובין בנקבה, כלומר באיש או באישה שהם בעלי הקרבן, אך זה היה חידוש, שכן מאותה מילה עצמה "ימיר" משמע גברים בלבד, אלא שהוי"ו היתרה באה לרבות נשים. כאן, לעומת זאת, הדיוק הוא בלשון היחיד יוצאת הדופן, שהיא בגוף שלישי ולא בגוף שני. בעברית: גוף שני נקרא נוכח, וגוף שלישי נקרא נסתר. זהו נסתר, ומכאן שהמדובר דווקא ביחידים ולא בבעלים מרובים או בציבור שהוא בעל הקרבן.
"קרבנות בדק הבית אין עושין תמורה":
באופן דומה, בהמה שהוקדשה לא בקדושת מזבח לעלות על גבי המזבח, אלא בקדושת בדק הבית בלבד - כלומר קדושת דמים, שערכה הופרש ולא גופה - אף היא אין חלה עליה תמורה. הרי דוגמה: אדם בא לבית המקדש ורואה שאחד הכיורים סדוק. אומר הוא לעצמו: יש לרכוש כיור חדש לבית המקדש, ואין בידי כסף אלא פרה אחת בלבד - הריני מקדיש פרה זו לבית המקדש, כדי שיהיה בידם כסף לתיקון הכיור.
בהקדשה זו אין הוא מקדיש את הפרה בקדושת הגוף להיקרב על המזבח, אלא נותן את שוויה לבדק הבית לתחזוקת המקדש, ובית המקדש ימכור אותה במכירה פומבית ובדמיה ירכוש כיור חדש. נמצא שאותה בהמה הוקדשה בקדושת בדק הבית בלבד - קדושת דמים, קדושה חיצונית שבה השווי מוקדש ולא הדבר עצמו. לפיכך, אם יאמר אדם להמירה בבהמה אחרת בלשון תמורה או בלשון חליפין - אין הדבר מועיל, ואין הקדושה עוברת. כמובן, רשאי הוא לפדותה או למוכרה ולהעביר את קדושת שוויה על הכסף, אך אין זה ענייננו כאן. הכלל הוא שאין להעביר קדושה בדרך של תמורה כאשר הבהמה שהיא מקור הקדושה אינה קדושה אלא בקדושת דמים - קדושת בדק הבית - ולא בקדושת הגוף לעלות על גבי המזבח.
ומניין לנו זאת? הפסוק מתייחס לבהמה כ"קרבן", והתנא שלנו מבין שאין המונח "קרבן" חל על פרה שהוקדשה לצורכי בדק הבית בלבד ולא להיקרב על המזבח, ודי בכך.
ואם תשאלו: הרי המשנה עצמה נוקטת "קרבנות בדק הבית", ומשמע שהמילה "קרבן" חלה על בהמות בדק הבית - יש להשיב בשני אופנים. אפשר שהלשון נקוטה כאן ברפיון, ואכן נראה שרבי שמעון בהמשך סובר שהמילה "קרבן" יכולה לחול אף על דבר כזה. ואפשר שלראשונים הייתה גירסה אחרת: הברטנורא, וכמותו רש"י, גורסים "קודשי בדק הבית" במקום "קרבנות בדק הבית", ולפי גישה זו אין המילה "קרבן" מופיעה במשנתנו כלל. מכל מקום, הלימוד נסוב על המילה "קרבן": קרבן כשר לתמורה, וזה אינו קרבן.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון בא לחלוק, אך מחלוקתו נוגעת למקור ההלכות ולא להלכות עצמן. הוא מסכים לדינים שנאמרו, אלא שלדעתו יש להוציאם מלימודים אחרים, שכן המילה "קרבן" יכולה לחול אף על בהמה שהוקדשה לבדק הבית. היכן אפוא המקור האחר? כפי שהזכרנו בהקדמה למסכת, ובסוף מסכת בכורות, הפסוקים בפרק כ"ז אוסרים תמורה פעמיים וקובעים ששני האיסור חל אך התמורה תופסת: הפסוקים הבסיסיים שקראנו בפסוק י', ושוב בסוף הפרק בהקשר של מעשר בהמה.
ואלו הפסוקים בעניין מעשר בהמה: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה'" - בהמות המעשר, בין בבקר ובין בצאן, כשהן עוברות תחת השבט בשער הדיר, העשירית שבהן מתקדשת לה'. ולאחר מכן, בפסוק ל"ג: "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ" - אל יאמר אדם: העשירית שיצאה כושלת היא, ואפשר שבעלת מום היא, וברצוני להחליפה. אל יעשה זאת ואל ימירנה. "וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" - ואם ימיר, התמורה חלה ושתיהן מתקדשות, הראשונה והשנייה. "לֹא יִגָּאֵל" - ואין אחת מהן נפדית.
והשאלה שעליה עומד רבי שמעון היא: מדוע נצרך הכתוב לומר זאת? הרי כבר נאמר בפרק באופן כללי שאין להמיר או להחליף קרבנות, ובכלל זה מעשר בהמה, שאף הוא אחד הקרבנות. מדוע אפוא חוזר הכתוב על עצמו? על כך אומר רבי שמעון שזו דוגמה קלאסית לכך שהתורה מייחדת מקרה פרטי שלא היה נחוץ, כדי ללמד שדיני התמורה חלים על קרבנות הדומים למעשר בהמה.
ובלשון המשנה: "אמר רבי שמעון: והלא המעשר בכלל היה, ולמה יצא?" - המעשר, כלומר הבהמה הקרויה מעשר, כבר היה כלול בכלל איסור התמורה שנאמר קודם לכן בפרק, ומדוע ייחדה אותו התורה שוב? אלא "להקיש אליו":
"מה מעשר קרבן יחיד" - מעשר בהמה אינו בא לעולם אלא מאדם פרטי, ואפילו לא בשותפות. דבר זה נלמד מן המילה "לך", כפי שלמדנו בסוף הפרק האחרון של מסכת בכורות. ומכאן: "יצאו קרבנות ציבור", ובכללם אף קרבן שהוא בבעלות משותפת.
"מה מעשר קרבן מזבח" - המעשר הוא מן הבהמות העולות על גבי המזבח, ואינו כקודשי בדק הבית. ומכאן: "יצאו קרבנות בדק הבית".
נמצא שרבי שמעון אומר: מסכים אני לדינים עצמם, אלא שמקורם שונה.
אלא שדבר זה מסב את המבט חזרה אל התנא קמא: לשיטתו, מדוע חזרה התורה על דיני תמורה ואסרה אותם במעשר בהמה, דבר שלא היה נחוץ? התשובה נעוצה במה שלמדנו בסוף מסכת בכורות, שיש אופן שבו נעשית תמורה במעשר בטעות: הקורא לבהמה התשיעית שיצאה מן הדיר "עשירי", או שלא קרא לעשירית "עשירי" אלא קרא כן לאחת עשרה - שהתשיעית והאחת עשרה מקבלות אף הן מעין מעמד של מעשר, ונוהגים בהן קדושה וחלק מאיסורי המעשר, כמפורט שם בסוף בכורות. הנקודה היא שהחזרה הנוספת באה ללמדנו את הדין הנוסף הזה, שהתשיעית או האחת עשרה שיצאו מן הדיר נעשות מומרות ומקבלות רמה מסוימת של קדושה כמעשר.