הגענו למשנה האחרונה במסכת תמורה - פרק שביעי, משנה ו'. אף היא עוסקת בדברים הטעונים שריפה, ולשונה: "כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו יישרפו".
הכוונה לכלל הקרבנות הפסולים, זבחים ומנחות כאחד. מדובר במצב שבאחד מארבעת שלבי העבודה החיוניים - השחיטה, קבלת הדם והזריקה, או השלבים המקבילים שבמנחה - חשב המקריב מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, כלומר שיקטיר את הדם או את האימורים, או שייאכל הבשר, בזמן או במקום שאינם ראויים. מחשבה זו פוסלת את הקרבן, ומשנפסל - דינו בשריפה.
לכאורה אין ברור מדוע התמקדה המשנה דווקא בשני פסולי מחשבה אלו, שהרי ישנן מחשבות נוספות הפוסלות, ובראשן מחשבת 'שלא לשמה': השוחט חטאת מתוך מחשבה על סוג הקרבן הלא נכון או על אדם אחר, פוסל את הקרבן והוא טעון שריפה. וכן ישנם פסולים נוספים בקרבנות:
טמא - שנטמאה הבהמה לאחר שחיטתה.
נותר - שנשתייר הבשר מעבר לזמנו.
פיגול ושאר המחשבות הפוסלות.
המשנה נקטה שניים מן המקרים בלבד, אך דין כולם שווה: כולם טעונים שריפה.
"אשם תלוי יישרף, רבי יהודה אומר: ייקבר":
האשם התלוי הוא אחד משישה סוגי האשמות, והוא בא מספק. חטאת מביאים על שלל איסורי כרת שעבר אדם בשוגג - כגון המחלל שבת בשגגה, שחייב להביא חטאת. אך כאשר אין האדם יודע בוודאות אם התחייב בחטאת, אינו יכול להביאה, שכן אין דבר כזה חטאת רשות: המביא חטאת צריך לדעת בבירור שעבר עבירה ולהביאה בוודאות. תחת זאת מביא הוא אשם תלוי - קרבן התולה ומשהה את תוצאת העבירה, עד שיתברר אם אכן חייב בחטאת, בירור שלעיתים לא יגיע לעולם.
לדוגמה: שני כלי שומן היו מונחים במקרר, האחד שומן המותר באכילה והשני חלב האסור. שני שותפים אכלו, כל אחד מכלי אחר, ולאחר מכן התברר שאחד הכלים היה חלב, ואין ידוע מי מהם אכל ממנו. העונש על אכילת חלב במזיד הוא כרת, ובשוגג חייב חטאת - וכעת שניהם עומדים בספק, ולפיכך מביא כל אחד מהם אשם תלוי.
המקרה שבמשנה: הביאו את האשם התלוי לבית המקדש, ולאחר שנשחט אך קודם שנזרק דמו - שהרי הרגע המהותי המכריע הוא זריקת הדם על המזבח - באו והודיעו: "עצרו הכול! נתברר בוודאות שלא אכל מן החלב אלא מן השומן". שוב אין הוא חייב באשם תלוי, ונשאלת השאלה מה דינה של אותה נבלה המוטלת עתה בעזרה.
דינה כדין חולין שנשחטו בעזרה, שהרי נמצא למפרע כי בהמת חולין נשחטה שם ולא היה מקום להביאה. בעניין זה נחלקו כבר במשנה ד': תנא קמא סבר שחולין שנשחטו בעזרה טעונים קבורה, ורבי שמעון סבר שהם טעונים שריפה. סתם משנתנו, היינו התנא קמא שכאן, הולכת בשיטת רבי שמעון ומחייבת שריפה, ואילו רבי יהודה הולך בשיטת חכמים ואומר שדי בקבורה. הרמב"ם פוסק כתנא קמא של משנה ד', היינו כרבי יהודה שכאן: אינו נשרף אלא נקבר.
"חטאת העוף הבאה על הספק תישרף, רבי יהודה אומר: יטילנה לאמה":
כאמור, אין אדם יכול להביא חטאת אלא אם ידוע לו בוודאות שנתחייב בה, ושתי בעיות בדבר:
שחיטת בהמה שלא הייתה צריכה להישחט - הרי זה חולין שנשחטו בעזרה.
הקרבת בשר של חולין על גבי המזבח.
אולם בחטאת העוף, מטעמים טכניים, ניתן להביאה אף מספק. במה מדובר? אישה שהפילה, ואף המפלת לאחר ארבעים יום מתחייבת בקרבנות ובכללם חטאת, ויכולה להביא חטאת העוף. ואם אין בידה ספירה מדויקת, ומסופקת אם הייתה בהיריון ארבעים יום או שלושים ותשעה בלבד - הרשות בידה להביא את חטאת העוף מספק.
ומדוע אין כאן שתי הבעיות האמורות?
אין כאן חולין שנשחטו בעזרה - שהרי בחטאת העוף אין שחיטה כלל אלא מליקה: במקום סכין החותכת את מפרקת הבהמה בצוואר, נוקב הכהן בציפורנו מגב עורף העוף. מליקה אינה שחיטה, ולפיכך אין כאן שחיטת חולין בעזרה.
אין כאן הקרבת חולין על המזבח - בחטאת העוף אין בשר עולה למזבח כלל, ואף לא אימורים ולא דבר אחר, אלא כולה נאכלת לכהנים.
וכאן מתעוררת הבעיה: הדבר הרגיל בחטאת העוף הוא שהכהנים אוכלים אותה, אך בחטאת הבאה על הספק אין הם יכולים לאוכלה. שכן אם אכן נתחייבה בה, כגון שהיה העובר בן ארבעים יום, הרי זו חטאת כשרה והם צריכים לאוכלה; אך אם היה בן שלושים ותשעה יום בלבד ולא נתחייבה בקרבן, נמצא שאין זו חטאת כשרה - ומאחר שנעשתה בה מליקה ולא שחיטה, הרי היא בחזקת נבלה שאינה כשרה לאכילה. ומספק אין הכהנים אוכלים אותה.
מה, אם כן, ייעשה בה? לדעת תנא קמא נפטרים ממנה בשריפה - "חטאת העוף הבאה על הספק תישרף".
רבי יהודה לשיטתו, שחולין בעזרה טעונים קבורה ולא שריפה, וכן נראית ההלכה. לדבריו די בכך שינתח אותה לאיברים, כלשון הברייתא בגמרא, ויטילנה לאמה - היא תעלת המים העוברת בעזרת המקדש, יוצאת דרומה דרך שער המים ויורדת לנחל קדרון. הנחתה בתעלת המים כמוה כקבורה, שכן הבשר מתפרק ונשטף ונקבר למעשה בנחל קדרון שלמטה. ההלכה היא שדי בכך: מטילים אותה לאותה אמה, ובזה הסתיים העניין.
"כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו":
למדנו במשניות הקודמות שיש דברים הטעונים קבורה ויש הטעונים שריפה. באה משנתנו וקובעת שאין לשנות: הטעון קבורה, כגון בשר בחלב, ייקבר; והטעון שריפה, כגון ערלה, יישרף - ואין קוברים את הנשרפים ואין שורפים את הנקברים.
וטעם הדבר: בדברים שמצוותם בשריפה, משנשרפו נעשתה מצוותם, כגון כלאי הכרם שהתורה חייבה לשורפם. ומשנעשתה מצוותם, האפר הנותר מותר בהנאה, וניתן להשתמש בו - למשל לכבס בו, כדרך שנהגו בזמן המשנה. לעומת זאת בדברים הנקברים, התורה אסרתם בהנאה בלבד, והקבורה היא דין דרבנן כפי שהוסבר; האפר עצמו נותר באיסור הנאה, שהרי איסור ההנאה אינו מתבטל במצוות קבורה. לפיכך, אם ישרוף אדם את המיועד לקבורה, יישאר בידו אפר שעלול לבוא לידי הנאה - ובכך תיווצר תקלה. משום כך: המיועד לקבורה ייקבר ובכך תם העניין, והמיועד לשריפה יישרף.
רבי יהודה חולק ואומר: "אם רוצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי". השריפה החלטית יותר מן הקבורה, ולפיכך אף שאין חובה לשרוף דברים כבשר בחלב וכיוצא בהם, הרוצה להחמיר - הרשות בידו. רבי יהודה אינו חושש שהאפר היוצא מדבר המיועד לקבורה יבוא לידי שימוש. אך חכמים אומרים שאין לשנות ואין לסטות מן הנוהל שנקבע, שכן לעולם אין לדעת, ויש לחשוש שמא ישתמשו באפר.
ולא במפתיע, הרמב"ם פוסק כחכמים: אין לסטות מן הדין - קוברים את שדינו בקבורה, ושורפים את שדינו בשריפה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שכל הקדשים שנפסלו במחשבת חוץ לזמנן וחוץ למקומן, וכן שאר הפסולים, טעונים שריפה. עמדנו על דין האשם התלוי שנתברר לאחר שחיטתו כי לא היה חייב בו, שנעשה חולין בעזרה, ובמחלוקת אם יישרף או ייקבר - והרמב"ם פסק לקוברו. למדנו על חטאת העוף הבאה על הספק, שאין בה חשש שחיטת חולין בעזרה ולא הקרבה על המזבח, ואף על פי כן אין הכהנים אוכלים אותה מספק נבלה, ולפיכך נחלקו אם תישרף או תוטל לאמה. ולבסוף נתבארה ההפרדה שבין הנשרפין לנקברין, שמקורה בהיתר ההנאה מן האפר לאחר שנעשתה מצוות השריפה, וההלכה כחכמים שאין לשנות.
ובכך, בסייעתא דשמיא, סיימנו את מסכת תמורה. תודה לך, השם. והמסכת הבאה בתור היא מסכת כריתות.