לפנינו משנה ו, האחרונה שבפרק ה במסכת תמורה. במשנה הקודמת דנו בביטויים היעילים לחולל תמורה, וכאן נדון בניסוחה הנכון של האמירה.
הצורך בזיהוי בהמה מסוימת:
יסודה של משנה זו הוא שהמכריז על תמורה, כלומר שבהמת חולין תבוא תחת בהמה מוקדשת, צריך שתהא בדעתו בהמה מוקדשת מסוימת וקיימת, שאותה תחליף בהמת החולין. שלושה ניסוחים מביאה המשנה:
"הרי זו תחת חטאת" או "הרי זו תחת עולה" - לא אמר כלום. אמירה זו חסרת משמעות הלכתית ואינה חלה כלל, שכן לא זיהה חטאת או עולה מסוימת שממנה תעבור הקדושה אל בהמת החולין.
"תחת חטאת זו" או "תחת עולה זו" - כאשר עומדת לפניו בהמה מסוימת שהוקדשה לחטאת או לעולה, ולצדה בהמת חולין, והוא אומר שבהמת החולין תבוא תחתיה - בוודאי שדבריו מועילים, ואין בכך חידוש אמיתי.
"תחת חטאת ותחת עולה שיש לי בתוך הבית" - כאן החידוש: אף שאין הבהמה לפניו במפורש, כיוון שיש לו חטאת אחת מסוימת או עולה אחת מסוימת בביתו והיא שבדעתו, נמצא שזיהה בהמה מיוחדת שתהיה מקור הקדושה העוברת אל בהמת החולין - ולפיכך דבריו קיימים ותופסים.
הקדשת בהמות פסולות:
מכאן פותחת המשנה עניין חדש. אין מדובר עוד בתמורה, אלא בהקדש ראשוני - הקדשתן של בהמות הפסולות לקרבן:
"אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה" - האומר על בהמה שאינה כשרה לקרבן, כגון גמל, או על בהמה כשרה שנפל בה מום קבוע, כגון פרה שרגלה קטועה, שהרי אלו עולה - לא אמר כלום. אין לאמירתו תוקף הלכתי כלל, שכן אין מציאות של עולה מגמל או של עולה מבעלת מום.
"הרי אלו לעולה" - בתוספת אות למ"ד בלבד. הבדל דק זה משנה את משמעות הדברים מן היסוד: אין כוונתו להחיל על הגמל את קדושת הגוף של קרבן, אלא להפרישו בקדושת דמים, בעבור שוויו, כדי לרכוש בו עולה. כשם שאדם יכול לומר שכסף זה מופרש לקניית עולה, או שחבית יין זו מוקדשת כדי שבדמיה ייקנה קרבן, כך יכול לומר שהגמל מופרש בעבור שוויו לקניית עולה.
ולפיכך מסיימת המשנה: "יימכרו ויביא בדמיהן עולה" - מוכרים את הגמל או את בעלת המום, על דמי המכירה חלה קדושת ערכה של עולה, ובהם רוכשים קרבן עולה כשר ומביאים אותו.