לפנינו משנה ה', האחרונה שבפרק ו'. במשנה הקודמת עסקנו בוולדם של מחיר כלב, אתנן וזונה, וכעת שבה המשנה ודנה בוולדן של שאר הקטגוריות של הפסולים למזבח שנמנו במשנה הראשונה שבפרק. וכך שנינו: "כל האסור לגבי מזבח - ולדן מותרים" - כל אותה רשימה של בעלי חיים האסורים לעלות על גבי המזבח, ולדן מותר לקרבן.
העיקרון: "זה וזה גורם מותר":
ההלכה הזו מושתתת על הכלל 'זה וזה גורם מותר': כאשר שני גורמים פועלים יחדיו ומביאים לתוצאה אחת, ורק אחד מהם אסור - התוצאה מותרת. במקרה שלפנינו: אם אסורה, למשל בהמה שנעבדה כעבודה זרה, שהתעברה לאחר מכן מזכר שהוא בהמה מותרת. הוולד הוא שילוב של האם האסורה והאב המותר, ומשום כך הוא מותר לעלות על גבי המזבח. מכאן גם ההיפך: אילו הייתה הבהמה האסורה - נעבדת, למשל - מתעברת מבהמה נעבדת אף היא, ושני הגורמים אסורים, היה הוולד אסור.
בהמה שהייתה מעוברת בשעת האיסור:
כל האמור לעיל מבוסס על ההנחה שהבהמה נאסרה תחילה ורק לאחר מכן נתעברה. אולם בהמה שכבר הייתה מעוברת בשעה שנאסרה - הכלל הוא שהוולד הגדל במעי אמו הריהו כירך אמו, כשאר אבריה של הבהמה. כשם שהמפריש בהמה לעבודה זרה אוסר את כולה על כל חלקיה - רגליה, לבה, ריאותיה וכבדה - כך גם העובר הגדל בתוכה אסור, שהרי היה חלק ממה שהופרש לעבודה זרה. הלכה זו נוהגת בבהמות שהדבר שייך בהן, כגון הנרבע, המוקצה והנעבד, ואינה שייכת בדברים כגון הרובע, שהרי הוא זכר.
ולד הטריפה - מחלוקת:
מכאן מגיעה המשנה לעניין מורכב יותר - הטריפה. הטריפה היא בהמה שנפגעה פגיעה קטלנית שאינה מאפשרת לה להמשיך לחיות. מה הדין אם אם מעוברת נעשתה טריפה, ובכך נאסרה לקרבן, אך קודם מותה ילדה ולד בריא לחלוטין? קשה לומר שלוולד יש מעמד אמו, שהרי הוא יוצא בריא ושלם. בכך נחלקו התנאים:
רבי אליעזר אומר: "לא יקרב על גב מזבח" - הוולד דינו ככל מקרה אחר של "ירך אמו דמי". מעמדו ההלכתי הוא מעמד של איסור מכוח היותו חלק מן האם, והעובדה שבפועל לא מת אינה מעלה ואינה מורידה - עדיין חל עליו המעמד ההלכתי של טריפה.
וחכמים אומרים: "יקרב" - יש הבדל בין הטריפה לבין שאר הפסולים. שאר הפסולים מבוססים על הגדרות הלכתיות ומשפטיות, ואילו עניינה של הטריפה הוא מציאות פיזית בגוף הבהמה. הוולד שנולד מן האם הטריפה אינו טריפה כלל, ולפיכך אינו פסול.
מכאן ואילך מעלה המשנה שני עניינים נוספים, שאין להם קשר של ממש לתמורה ולסוגיית הפסולים למזבח, אלא שהם נגררים לכאן מחמת העיסוק בוולד הטריפה.
א. כשרה שינקה מן הטריפה:
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בהמה כשרה שינקה מן הטריפה - כגון עגל או טלה היונקים מאם שהיא טריפה - הרי אם בעשרים וארבע השעות האחרונות ניזון הוולד מחלב זה בלבד, נמצא שהבהמה החיה מתקיימת מכוחה של בהמה פסולה. חלב טריפה הוא, ומשום כך אף היא פסולה. באותן עשרים וארבע שעות שלאחר היניקה אין להעלותה על גבי המזבח כקרבן. אין הלכה כשיטה זו.
ב. קדשים שנעשו טריפה:
בהמה שהוקדשה לקרבן ונעשתה טריפה - אין פודים אותה כדי לקנות בכספה בהמה חדשה. להבנת הדברים נעמוד על ההבדל שבין טריפה לבעל מום:
בהמה שאיבדה את רגלה מתחת לברך: אין זו טריפה אלא בעלת מום, ואי אפשר להקריבה. במקרה כזה היא בעלת מום קבוע, ויש לפדותה, לקחת את הכסף ולקנות בו קרבן חלופי. הבהמה הנפדית נותר בה שריד של קדושה, ולפיכך אף שאינה קרבן עוד - מותר לשוחטה ולאוכלה בלבד, אך אין לעבוד בה, אין לגוזזה ואין לשתות את חלבה.
בהמה שאיבדה את רגלה מעל הברך: אין זו בעלת מום בלבד אלא טריפה. אם תיפדה, אמנם יהיה בידו כסף לקנות קרבן חדש, אך מה יעשה בבהמה הפדויה? כל שהותר בה הוא אכילה, ואכילתה אסורה שהרי טריפה היא. סופו של דבר שיאכילנה לכלביו, וזהו ביזיון גמור למה שהיה קרבן המיועד לעלות על מזבח ה'. לפיכך מניחים אותה לרעות עד שתמות, ואין פודים אותה.
וזהו שאמרה המשנה: "כל הקדשים שנעשו טריפה - אין פודין אותם, שאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים". אין פודים בהמות קדשים, אף שהן בעלות מום קבוע, כאשר ייעודן היחיד לאחר הפדיון יהיה מאכל לכלבים. זו ההלכה.