תמורה פרק א', משניות א'-ה'. המשנה מביאה כאן שורה של מקרים שאינם קשורים זה לזה מבחינת תוכנם, אלא שיש בהם דמיון לדין "אין תמורה עושה תמורה": דבר שקדושה חלה עליו, ובכל זאת אין בכוחו להעביר את קדושתו הלאה.
המקרה הראשון - מי חטאת:
להכנת מי הטהרה שני מרכיבים בסיסיים:
מים חיים - מים ממעיין.
אפר הפרה האדומה - אפרה של הפרה האדומה שנשרפה.
עיקר חידושה של המשנה הוא בסדר הנתינה: תחילה נותנים את המים בכלי, ולאחר מכן את האפר על גביהם. בסדר זה נוצרים מי חטאת - מי טהרה המועילים לטהר את מי שנטמא בטומאת מת, והם עצמם מטמאים את העוסקים בהם. אך אם נעשה הדבר בסדר הפוך, אין לתערובת כל מעמד: לא מקור טהרה ולא מקור טומאה.
ומדוע נשנה דין זה כאן? משום שאף האפר קדוש ומיועד לחטאת, ראוי ומקודש למטרה זו; ואף על פי כן, אם לא נשמרו הפרטים הטכניים, אין הוא מעביר את קדושתו כדי ליצור דבר בעל אפקטיביות גדולה יותר - מי החטאת. בדומה לתמורה, שאף שהיא מקודשת, אין היא מעבירה את קדושתה הלאה. זהו הקשר, הרופף כשלעצמו, בין הדינים.
לשון המשנה: "אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר" - אין המים נעשים מי חטאת עד שנותנים בהם את האפר, כלומר המים באים תחילה מן המעיין, והאפר ניתן על גביהם. הסדר ההפוך אינו מועיל.
ולכאורה יש להקשות מן הפסוק בפרשת חוקת: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים" - נמצא שהאפר קודם, והמים ניתנים על גביו, וכיצד קבעה המשנה להפך? התשובה מצויה בהמשך הפסוק: "מים חיים אל כלי" - את מי המעיין יש לתת לתוך כלי ריק, ומכאן שהמים קודמים והאפר בא על גביהם. ואם כן, מה בא ללמדנו "ונתן עליו מים חיים"? דין נוסף: לאחר נתינת האפר יש לערב את התערובת באצבע, כך שהמים שבתחתית יעלו על גבי האפר. הרי שאף דין זה נלמד מן הפסוק עצמו.
המקרה השני - בית הפרס:
בית הפרס הוא בית קברות מסופק, שדה החשוד בטומאה. המקרה המדובר: קבר או בית קברות ידוע שנחרש עליו. כאשר חורשים בית קברות, יתד המחרשה - להב המתכת הגדול הנכנס לאדמה - עלול לתפוס את הגופה עצמה ולגרור את העצמות ממקומן. ואפילו עצם כשעורה, עצם בגודל גרגר שעורה, מקור טומאה היא, והנוגע בה נטמא. מחמת חשש זה אין הכהן רשאי להיכנס לשם - לא משום שזהו בית קברות ודאי, אלא משום שהוא בית קברות חשוד, הוא בית הפרס.
עד היכן משתרע בית הפרס? מנין לנו שלא נגררו העצמות מרחק עצום ממקומן? קבעו חכמים שיש לחשוש להתפזרות העצמות עד מאה אמה מן הקבר הידוע, וכמובן לכיוון שבו נעשתה החרישה. כך, אם בקצה המזרחי של השדה מצוי קבר, והשדה נחרש מן הקבר ומערבה, יש לחשוש עד מאה אמה מאותו קבר, ואין הכהן רשאי להיכנס לתחום זה, שמא ידרוך על שברי עצמות שנגררו על ידי המחרשה או ייגע בהם.
נמצא שיש לפנינו שתי דרגות: הקבר או בית הקברות הוודאי, ובית הפרס - בית הקברות החשוד. ומה הדין אם בשנה הבאה חורש החקלאי את בית הפרס עצמו, ופעם זו מדרום לצפון? האם יש לחשוש שבשנה הראשונה נגררו העצמות מערבה, ובשנה השנייה נגררו צפונה, ובמשך הזמן ילך בית הפרס ויתפשט עוד ועוד? התשובה היא לא. המקסימום שאנו חוששים לו הוא מאה אמה מן הקבר ולא למעלה מכך. אף שחרשת את בית הפרס ואפשר שיש בו עצמות, אין חוששים שהעצמות שבבית הפרס הראשון נגררו למעלה ממאה אמה מן הקבר המקורי ויצרו בית פרס שני.
עיקרון זה - שאין בית הפרס הראשון יוצר בית פרס שני - מקביל להפליא לדין שאין תמורה ראשונה יוצרת תמורה שנייה, ומשום כך נשנה כאן. וזו לשון המשנה: "אין בית הפרס עושה בית הפרס".
המקרה השלישי - "ולא תרומה אחר תרומה":
פשוטם של דברים הוא שאין להפריש תרומה לאחר תרומה, אולם הברטנורא מבארם באופן אחר לגמרי. יש כלל שתחילה מפרישים מן התבואה את החלק הראשון הניתן לכהן, והוא הנקרא תרומה, ובאופן אידיאלי כשני אחוזים - זו ההערכה הכללית של שיעור התרומה. ורק בעל התבואה רשאי להפריש ממנה תרומה; אם אפריש תרומה מתבואתו של חברי, אין להפרשה זו כל תוקף, ואין לה מעמד של תרומה, אלא היא עדיין נאכלת אף למי שאינו כהן.
כאשר התבואה שייכת לשני שותפים, שניהם בעליה, ואין האחד רשאי להפריש בלא הסכמת חברו. לפיכך, אם ראובן הפריש תרומה מן התבואה, ולאחר מכן הפריש שמעון שותפו תרומה מאותה תבואה עצמה, מוכח בבירור שלא נועצו זה בזה - שאם לא כן, מדוע יפריש שמעון לאחר שכבר הפריש ראובן? ומאחר שכך, לא זו בלבד ששמעון לא נתן רשות לראובן להפריש, אלא אף ראובן לא נתן רשות לשמעון, ונמצא ששניהם מפרישים ממה שאינו ברשותם המלאה, ואין הפרשתם תקפה, ושניהם צריכים להתחיל מחדש.
זו כוונת המשנה "ולא תרומה אחר תרומה": כאשר נלקחה תרומה שנייה לאחר הראשונה, אין השנייה תרומה, ואף הראשונה אינה תרומה, שכן עצם העובדה שהשותף השני הפריש מלמדת שהראשון לא היה מורשה להפריש מלכתחילה, וכן להפך.
ולא תמורה עושה תמורה:
מכאן חוזרת המשנה לענייננו. אם יש בידך בהמה א' המוקדשת לעולה, ואמרת שברצונך שבהמה ב' תהיה תמורתה - הרי זו תמורה, והיא חלה: בהמה ב' מתקדשת וחלה עליה קדושת עולה. אך אם אמרת שברצונך שבהמה ג' תהיה תמורתה של בהמה ב' - אין הדבר חל, ובהמה ג' נשארת חולין. נמצא שבהמת התמורה אינה עושה תמורה.
ולא הולד עושה תמורה:
הוא הדין בוולד הבהמה. הקדשתי פרה לשלמים, וילדה ולד - אף לוולד מעמד של שלמים, אך אין הוא מקור ההקדשה. אם אמיר פרה, עז או כבש בפרת השלמים המקורית, יהפוך השני לתמורה ויתקדש; אך אם אנסה להמיר בהמה בעגל שזה עתה נולד מפרת השלמים, אין ההמרה תקפה, שהרי העגל אינו מקור ההקדשה. ויסוד הדבר בפסוק: "הוא ותמורתו יהיה קודש" - הכתוב נוקט לשון יחיד, תמורתו ולא יותר מכך.
מחלוקת רבי יהודה וחכמים:
רבי יהודה אומר: הוולד עושה תמורה - הוולד הנולד מן האם אכן יכול ליצור תמורה. אף הוא מודה שנאמר "תמורתו" בלשון יחיד, אלא שנאמרה גם המילה "יהיה", ובאה ללמד שאף הוולד עושה את הבהמה השנייה תמורה.
וחכמים חולקים - אין הם מקבלים דרשה זו, שכן לדעתם "יהיה" בא ללמד דין אחר: העושה תמורה בשוגג, כגון שהתכוון לומר שהפרה הלבנה תהיה תמורה ובסופו של דבר אמר שהפרה השחורה תהיה תמורה - הפרה השחורה היא שנעשית תמורה. ודבר יוצא דופן הוא, שכן בדרך כלל בקורבנות ובהקדשות נדרש שיאמר אדם את שבלבו ויתכוון למה שאמר, ואילו בתמורה נאמרה קולא זו, או חומרה זו, כפי שתקרא לה.
וזו לשונם: "אמרו לו: הקדש עושה תמורה, ולא הוולד ולא תמורה עושה תמורה" - רק הבהמה המוקדשת המקורית עושה תמורה, ואילו התמורה והוולד אינם עושים תמורה. וההלכה כחכמים.
הברטנורא ממהר להוסיף, שאף שאין הוולד והתמורה עושים תמורה, הבהמה המקורית עושה כמה וכמה תמורות. אם הביא אדם עשר פעמים ברציפות בהמה חדשה להמיר בבהמה המקורית, כל אחת מאותן עשר בהמות נעשית תמורה, וכל אחת היא לאו בפני עצמו, ולוקה עליה בנפרד - בין שעשה זאת בזו אחר זו ובין שעשה זאת בבת אחת.