אנו מגיעים למשנה האחרונה שבפרק ג' של מסכת תמורה, ובה אנו מסכמים את הלכות התמורות והוולדות של הקרבנות. שני הזבחים האחרונים שבהם נעסוק הם הבכור והמעשר.
נזכיר תחילה מהם שני זבחים אלו:
הבכור: הוולד הראשון של פרה, עז או כבשה מאם מסוימת. אם זכר הוא, נקרא בכור וניתן לכהן, והכהן מקריבו כקרבן ואוכלו. נולד במום, או שנפל בו מום קבוע לאחר מכן - נאכל כמות שהוא, ואין צורך לפדותו; ולמעשה אף אין היתר לפדותו, כפי שנראה. אך עד לאכילתו קדושתו עומדת בו, ולפיכך אסור לעבוד בו, לגוזזו אם כבש הוא, לחלבו וכיוצא בזה. אין אלא לשוחטו ולאוכלו.
המעשר: מדי שנה מכניס אדם את כל בהמותיו לדיר, והעשירית היוצאת מסומנת כמעשר (ואם היו לו עשרים בהמות - העשירית והעשרים). המעשר קרב כשלמים ונאכל לבעליו. אם הבהמה היוצאת בעלת מום ואי אפשר להקריבה - נאכלת מיד; אך אף היא שומרת על קדושתה עד האכילה, ולפיכך אין גוזזים אותה ואין עובדים בה.
הבכור זכר הוא, ולפיכך אין לו צאצאים משלו. אולם המשנה עוסקת גם בתמורה: הממיר בכור או מעשר יכול להמיר אותם בנקבה, ואף בנקבה בעלת מום, ולה כמובן יכולים להיות ולדות.
לשון המשנה:
"תמורת הבכור והמעשר, וולדן וולד ולדן עד סוף העולם - הרי אלו כבכור וכמעשר, ויאכלו במומן לבעלים" - התמורה של הבכור והמעשר, הוולד שלהם או הוולד של תמורתם, ואף דורות מאוחרים יותר עד סוף העולם, כולם מתקדשים באותה קדושה עצמה של הוריהם. ומה נעשה בהם? הן הבכור והמעשר המקוריים והן התמורות והוולדות - כולם נאכלים לבעליהם משנפל בהם מום.
עיקר חידושה של המשנה אינו כתוב בה במפורש: התמורות והוולדות אינם קרבים כקרבן. בעולה ובשלמים, העושה תמורה - אף שמעשהו מגונה - הרי לפניו שתי בהמות, המקורית והתמורה, ושתיהן קרבות על גבי המזבח בהיותן תמימות. לא כן בבכור ובמעשר: הבכור והמעשר עצמם קרבים ונאכלים, אך התמורה, הוולד וכל שרשרת הדורות שאחריהם לעולם אינם קרבים כקרבן, אלא נאכלים משנפל בהם מום, ככל דין הוריהם.
זהו אפוא מערך ההבדלים הראשון בין הבכור והמעשר לבין שאר הקרבנות, כעולה ושלמים. אך המשנה מוסיפה קטגוריה נוספת של הבדלים.
קטגוריה שנייה: פעילות מסחרית:
קרבן שנפל בו מום - עולה, שלמים, חטאת או אשם - מוכרים אותו, ובכסף המתקבל קונים קרבן חדש ומקריבים אותו. הדרך להשיג את המחיר הגבוה ביותר היא למכרו באיטליז, בשוק הבשר, שם הביקוש הוא הגדול ביותר, ואף לשחטו שם.
אלא שמכירת בהמה בשוק הבשר, שחיטתה שם ומכירת בשרה בדרך הרגילה, יש בהן משום זלזול בדבר שהיה עומד להיקרב לפני ה'. אף שנדחה מלהיות קרבן, עדיין נותר בו שריד של קדושה, ולפיכך אין זה ראוי. ואף על פי כן הקלו חכמים: מאחר שהנהנה מאותו זלזול הוא ההקדש עצמו - שככל שיתקבל כסף רב יותר, כך יוכל האדם לרכוש את הקרבן החלופי המשובח ביותר להביא לה' - שווה הדבר.
לא כן בבכור בעל מום ובמעשר בעל מום, שאינם עולים לעולם על גבי המזבח. אם ימכרם בשוק, מי הנהנה מן המכירה? הבעלים, או הכהן שהוא הבעלים במקרה של הבכור. וכי נתיר לזלזל בבהמה שקדושתה קדושת עצמה, שהייתה בכור או מעשר, כדי שירוויח אדם ממון רב יותר? התשובה שלילית. זהו יסוד ההבדל: דרך המכירה והסילוק של בכור ומעשר שונה משאר הקרבנות, משום שאין סיבה מספקת לבזותם.
שלושה דברים נמנים כאן:
מכירה באיטליז: קרבן אחר בעל מום - שלמים, עולה וכיוצא בהם - נמכר בשוק הבשר, שם מתקבל המחיר הגבוה ביותר, ולאחר מכן מחללים אותו ואוכלים אותו. עדיין נותרו בו הגבלות של גיזה ועבודה, אך אכילתו מותרת, והמחיר הגבוה מאפשר לקנות את הקרבן המשובח ביותר.
שחיטה באיטליז: בשאר קדשים מותר לשחוט בשוק הבשר, ואילו בבכור ובמעשר אסור, משום שיש בכך ביזיון.
שקילה בליטרא: שקילה כדרך המקובלת, במאזני כפות שבצדם האחד מונח הבשר ובצדם האחר משקולת ידועה היא הליטרא. בעולה ובשלמים - מותר; בבכור ובמעשר - אסור.
לכאורה יש לתמוה על היתר השקילה בשאר הקדשים: ראובן הקדיש שלמים ונפל בהם מום, והוא מבקש לפדותם ולקנות שלמים חדשים. הוא מוכר בשוק הבשר, ויענקל הקונה זוכה בבהמה שכבר יצאה מקדושתה - מותר לו לאכלה ולשחטה, ואף התרנו לו לעשות כן בשוק. אך מדוע נתיר לו גם לשקלה על המאזניים כדרך הרגילה? הרי הנהנה מן השקילה המדויקת הוא הקונה בלבד. אלמלא כן, היה הלקוח מבקש להוריד את המחיר ואומר: אקנה בלא שקילה, אך לא במחיר מלא, שכן איני יודע בדיוק מה אני מקבל.
אף על פי כן התירו חכמים ליענקל לשקול בליטרא בשר שיצא מכלל שימוש מעולה או משלמים, וטעם הדבר: אלמלא יכול היה לשקול, לא היה משלם מחיר גבוה מלכתחילה בקנותו את הבהמה בעודה חיה, ונמצא שההקדש הוא הנהנה. מה שאין כן בבכור ובמעשר, שהנהנה היחיד הוא הקונה, ולפיכך לא הקלו.
הרחבה בעניין מכירת המעשר: אין זה איסור דרבנן בלבד למכור מעשר או בכור בשוק בדרך מבזה. במעשר, אי אפשר למכרו כלל, ואיסורו מן התורה. ואם כן, במה עוסקת המשנה במכירתו? התשובה: משמת, אין במכירתו אלא איסור דרבנן. והגמרא מעמידה את הדבר ביתומים שמעשרם מת בידיהם והם מבקשים להשיג את מלוא דמיו, שהתירו להם למכרו בשוק כדי שיפסידו כמה שפחות ממון, שלא החמירו עם יתומים בתרחיש כזה.
ומכאן ללשון המשנה: "מה בין הבכור והמעשר לכל הקדשים? שכל הקדשים נמכרים באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור ומן המעשר" - זבחים בעלי מום נמכרים בשוק הבשר, נשחטים שם, ונשקלים כדרך המקובלת; ואילו הבכור והמעשר אינם נמכרים בשוק. במקרה של הבכור, ניתן למכרו באופן פרטי מן הבית.
"ויש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר" - קדשים שנפל בהם מום ניתן לפדותם לגמרי, והבהמה יוצאת מכלל שימוש ונאכלת, והכסף הולך למקום אחר; וכן הדין בתמורותיהם. היוצאים מן הכלל הם הבכור והמעשר.
וכן בעניין הבאתם מחוץ לארץ: לדעת התנא שבמשנתנו, אין אתה צריך להביא בכור ומעשר לירושלים. נחלקו הראשונים בכוונת דבריו: אם הכוונה שאסור, או שאינו צריך, או שאינו צריך אך בדיעבד רשאי. ואם הביא בכור או מעשר תמימים מחוץ לארץ - כלומר שמקום לידתם היה מחוץ לארץ ישראל - אומר התנא שיקריבו אותם.
אולם אין ההלכה כשיטה זו, אלא כרבי עקיבא, שאינו מוזכר במשנתנו. רבי עקיבא סובר שיש הקש המחבר את מעשר בהמה למעשר של תוצרת חקלאית: כשם שדיני התרומות והמעשרות אינם חלים על תוצרת שגדלה מחוץ לארץ ישראל, כך מעשר בהמה, ובכללו חיוב הבאתו לבית המקדש, אינו חל על בהמות שנולדו מחוץ לארץ ישראל. לפיכך אין כלל מצווה להביא בכור או מעשר לארץ ישראל כדי להקריבם, ואם הביאם - לא יקבלו אותו, והכהן ישלחו מן הפתח.
נמצא שדין הבכור והמעשר בחוץ לארץ הוא זה: במעשר, עליך להמתין עד שיפול בו מום ולאוכלו; את הבכור עליך לתת לכהן והוא יאכלנו במומו בחוץ לארץ. אך אל תביאם, ואם הבאת - לא יוקרבו אפילו בדיעבד, לדעת רבי עקיבא, וכן היא ההלכה לפי הרמב"ם. וכלשון המשנה: "יאכלו במומן לבעלים" - כשייפול בהם מום, ייאכלו לבעליהם או לכהן, במקום שהם נמצאים בחוץ לארץ.
טעמו של רבי שמעון:
"אמר רבי שמעון: מה טעם? שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן, ושאר כל הקדשים אף על פי שנולד בהם מום - הרי אלו בקדושתן" - מדוע אנו מבחינים בין בהמות שנולדו בחוץ לארץ והן קרבנות אחרים, לבין בהמות שנולדו בחוץ לארץ והן בכור ומעשר? לשון "פרנסה" כאן, וכן בכל מקום, פירושה שיש להם את מה שהם צריכים. הבכור והמעשר יש להם את כל צורכם במקומם, אף בחוץ לארץ: כל שעליך לעשות הוא להמתין עד שייפול בבהמה מום, ואז לאכלה שם, ואין צורך שתיגרר לירושלים כלל.
לא כן בשאר קדשים. אם הקדשת עולה בחוץ לארץ ונפל בה מום, עדיין עליך לפדותה, ליטול את הכסף, לקנות בהמה חדשה ולעלות עמה לירושלים. נמצא שהמקדיש בהמות בחוץ לארץ חייב בסופו של דבר לעלות לירושלים ולהביא את הבהמה עצמה, או את תמורתה אם נעשתה בעלת מום. ולכן אין לו את כל צורכו במקומו, ו"הרי אלו בקדושתן" - נשארים בקדושתם עד שיפדם, ומשמביאם לירושלים הם קרבים כקרבן.
דרכו זו של רבי שמעון תמוהה במקצת: אין דרכנו לתת טעמים מופשטים לדברי התורה, ועל אחת כמה וכמה כאן, שהדין נלמד מן הפסוקים.
הפסוק המדבר בקרבנות שבחוץ לארץ, כפי שעולה מדברי חז"ל, הוא בדברים פרק י"ב פסוק כ"ו: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'". הכתוב מונה שני דברים נפרדים: "קדשיך" ו"נדריך". "נדריך" - הדברים הנדבתיים, ללמד שהנודר או מתנדב להביא עולה או שלמים בחוץ לארץ חייב להביאם; "קדשיך" - סוגי קדשים אחרים שאתה חייב להביא, כגון חטאת ואשם. אלו חייבים להיות מובאים לארץ ישראל, ובכך יוצאים מן הכלל הבכור והמעשר, שאינם צריכים להיות מובאים. זוהי הדרשה.
ומשיש בידינו דרשה זו, חוזרת השאלה: מדוע נזקקנו לטעמו של רבי שמעון בעניין ה"פרנסה", והרי פסוק מפורש בידינו? התשובה היא שרבי שמעון בא להסביר מדוע הדרשה פועלת דווקא באופן זה. הבנו ש"נדריך" הם הנדרים והנדבות, ו"קדשיך" הם החטאת והאשם - אך מדוע מוכרח הדבר להיות כך? מדוע לא נלמד להפך: ש"קדשיך" הם דברים המתקדשים בין אם תרצה ובין אם לאו, כלומר בכור ומעשר, ואותם יש להביא, ו"נדריך" - דברים שברצון, בניגוד לחטאת ואשם, ואותם אין להביא?
כלומר, אפשר היה לחשוב שהפסוק בא לומר: הבא את "קדשיך", דברים שמתקדשים מאליהם - כבכור מעצם לידתו, או כמעשר היוצא מן הדיר, שהם מקודשים בין אם ירצו הבעלים ובין אם לאו, ואף אם הם בעלי מום - את אלו הבא, וכן את נדריך ונדבותיך, ואילו את החטאת והאשם אין להביא. על כך בא רבי שמעון ומסביר מדוע הולכת הדרשה בדרך שהיא הולכת: משום שאין הסברה נותנת כך. הסברה נותנת ש"קדשיך" מתייחס לחטאת ולאשם, שכן אותם דברים מקודשים אחרים, הבכור והמעשר, אין להם צורך לעולם לעלות לירושלים, מפני שיכולים הם להיעשות בעלי מום ולהיאכל בחוץ לארץ בלא שום חובה נוספת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלוש קטגוריות של הבדלים בין הבכור והמעשר לשאר הקדשים. האחת - תמורותיהם וולדותיהם עד סוף העולם מתקדשים כמותם, אך לעולם אינם קרבים כקרבן אלא נאכלים במומם לבעלים. השנייה - פעילות מסחרית: שאר הקדשים נמכרים ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא, ואף יש להם ולתמורותיהם פדיון, ואילו הבכור והמעשר יוצאים מכלל זה, משום שאין הנאת ההקדש מצדיקה את הביזיון. השלישית - הבאתם מחוץ לארץ, שהבכור והמעשר אינם באים משם, ולהלכה נפסק כרבי עקיבא שאין להקריבם כלל. וטעמו של רבי שמעון - "יש להן פרנסה במקומן" - בא ליישב מדוע דרשת הפסוק "קדשיך ונדריך" נדרשת דווקא באופן זה.
בכך הסתיים פרק ג' של מסכת תמורה, ובו הלכות התמורות, הוולדות והצאצאים של הקרבנות.