תמורה, פרק חמישי, משנה חמישית. משנה זו באה להשיב על השאלה: מהי הנוסחה שיש לומר כדי להחיל תמורה? המצב הנדון הוא זה: לפני האדם בהמה מוקדשת, והוא מביא בהמה שנייה, תמימה ושאינה מוקדשת, ואומר עליה שתהא תמורה לבהמה הראשונה. אמירה זו אכן מחילה תמורה, וזהו האיסור מן התורה שבכוחו לחייב מלקות, ומעתה שתי הבהמות מוקדשות. השאלה היא: אילו נוסחאות נוספות מועילות אף הן?
נקודה עקרונית שיש לזכור: כאשר אדם אומר שבהמה ב' תהיה תמורה לבהמה א', ההתמקדות היא בבהמה ב'. אין הוא מוציא את בהמה א' מקדושתה, אלא מעמיד את ב' במקומה. שתיהן יהיו מקודשות בסופו של דבר, אך עיקר האמירה מכוונת אל ב' ולא אל א', וזהו יסוד להבנת כל המשנה.
הנוסחאות המחילות תמורה:
"הרי זו תחת זו" - בהמה ב' באה תחת בהמה א', במקומה.
"תמורת זו" - בהמה ב' היא התמורה, התחליף לבהמה א'.
"חליפת זו" - בהמה ב' היא החילוף של בהמה א'.
בכל אחת מנוסחאות אלו חלה תמורה: שתי הבהמות מוקדשות, והאומר עובר על איסור מן התורה.
"הרי זו מחוללת על זו":
לעומת זאת, האומר על בהמה א' שהיא מחוללת על בהמה ב' - אין זו תמורה, ואין אמירתו פועלת כלום. אמנם לשון חילול מוכרת מהקשרים רבים, כגון העלאת מעשר שני על כסף או פדיון קדושת שביעית על כסף, שבהם פודה האדם את הדבר המקודש, מעלה את קדושתו על הכסף, ומשתמש בכסף לדבר אחר. אלא ששני טעמים מונעים את פעולתה כאן:
חילול הוא פדיון, ואין פדיון כהחלפה ותמורה.
ההתמקדות בלשון זו היא בבהמה א' - לפדותה, ולא בבהמה ב' - להשקיע בה קדושה.
ובאופן כללי, אין החילול מועיל בבהמה תמימה שהוקדשה לקרבן. האומר על בהמה כזו "זו מחוללת על זו" - לא אירע דבר: בהמה א' נותרת מוקדשת ועומדת לקרבן, ובהמה ב' נותרת חולין.
כשההקדש בעל מום:
אולם אם נפל בבהמה א' מום קבוע, הרי היא עומדת לחילול. הדרך הרגילה היא לחללה על כסף ולקנות בכסף בהמה אחרת, אך גם דילוג על שלב הכסף מועיל: המחלל בהמה מוקדשת בעלת מום על בהמה אחרת - חילולו חילול. וכלשון המשנה: "ואם היה הקדש בעל מום - יוצא לחולין", כלומר הבהמה המקורית מחוללת ומותרת באכילה. אמנם עדיין אין גוזזים אותה ואין עובדים בה, "וצריך לעשות דמים" - יש לערוך את חשבון הכסף.
מה פשר הדבר? לפי הברטנורא על פי הרמב"ם, מדאורייתא ניתן לחלל את בהמה א' על בהמה ב' ואין נפקא מינה איזו מהן שווה יותר - החילול חל. אלא שחכמים קבעו שאין זה ראוי שההקדש יפסיד: אם הבהמה המקורית שנעשתה בעלת מום הייתה שווה מאה, והבהמה החדשה שעליה חילל אותה שווה שישים - אמנם א' מחוללת וב' מוקדשת, אך נמצא ההקדש מפסיד ארבעים. לפיכך עליו להוסיף ארבעים להקדש מלבד השישים, כדי שלא יפסיד את שווי המאה המקורי.
קדשי מזבח לעומת בדק הבית:
ראוי לציין כי המושגים תמורה וחליפה אמורים בקרבן בלבד, ואינם נוהגים בבדק הבית ובדברים שאין בהם אלא קדושת דמים. מי שיש בידו מחבת מוקדשת או כסף של בדק הבית ואומר שדבר פלוני יהיה תמורתו - אין אמירתו מועילה. לעומת זאת הלשון "תחת", שפירושה במקום, מועילה בשניהם.
לסיכום: נמצאנו למדים שיש נוסחאות המועילות בקדשי מזבח בלבד, יש המועילות דווקא במה שאינו קדשים או בקדשים בעלי מום, ויש המועילות בשניהם:
"תמורה" ו"חליפה" - פועלות בקדשי מזבח בלבד.
"מחוללת" - פועלת בחולין ובקדשים בעלי מום, ולא בבהמה תמימה שהוקדשה לקרבן.
"תחת", כלומר במקום - פועלת בשניהם: להעברת קדושה בדרך תמורה מקרבן, וכן בבדק הבית, בדברים שהוקדשו לשם ערכם בלבד.