תמורה, פרק ז' משנה ה'. במשנה הקודמת עסקנו בדברים שיש לקוברם, בעיקר משום שכולם אסורים בהנאה. כאן אנו נכנסים לדברים שיש לשורפם: "ואלו הן הנשרפין". ראוי לציין כי קיימים דברים נוספים הטעונים שריפה, אלא שמשנה זו דנה בארבעה מהם בלבד.
ארבעת הדברים הנשרפים:
חמץ בפסח.
תרומה שנטמאה.
ערלה.
כלאי הכרם.
"חמץ בפסח יישרף":
חמץ שנכנס עמו הפסח חייב שריפה. משנתנו הולכת בשיטת רבי יהודה, הסובר שחמץ בפסח נלמד מנותר, או שהוא קשור לנותר בכל אופן, ולפיכך הדרך היחידה לבערו היא בשריפה דווקא. החכמים במסכת פסחים חולקים וסוברים שכל סוג של ביעור מספיק, ולא שריפה בלבד: אפשר לפוררו ולזרותו לרוח, או להטילו לים וכיוצא בזה. להלכה נפסק בשולחן ערוך שמעיקר הדין אפשר לפוררו ולהשליכו לים או לאבדו בדרך אחרת, אף כי הרמ"א כותב שהמנהג הוא לשורפו דווקא, כחומרא כשיטת רבי יהודה שבמשנתנו.
"תרומה טמאה":
הכוונה לתרומה במובן המתנה הניתנת לכהן מראשית תבואתו של אדם, וכן לתרומת מעשר של הלויים ולחלה. כל אלו חייבים להישמר בטהרה, ואם נטמאו - דינם בשריפה.
יש להבהיר כי אין זה עניין של איסור הנאה. אין איסור ליהנות מתרומה טמאה, אלא שחובה לשורפה. כפי שתאמר המשנה במפורש בהמשך, בשעה שהכהן שורפה רשאי הוא ליהנות ממנה: אם מדובר בשמן - יכול לשורפו ולהאיר בו את ביתו; ואם מדובר בלחם - יכול לשורפו ולחמם בו את ביתו. הנאה זו מותרת, אך השריפה מחויבת.
"והערלה וכלאי הכרם":
ערלה היא פירות שלוש השנים הראשונות לחיי העץ. נאמר בויקרא פרק י"ט פסוק כ"ג: "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" - שלוש שנים ראשונות יהיו פירות אלו אסורים. "לא יאכל" - בכל מקום שנאמר בפסוק לשון זו, דרשו חז"ל שאין הכוונה לאיסור אכילה בלבד, אלא לאיסור הנאה בכל צורה שהיא. עם זאת, אין בפסוק זה כל אזכור של שריפה.
הפסוק השני שעליו נשענת המשנה עוסק בכלאי הכרם. כלאי הכרם הם תבואה או ירקות שנזרעו בכרם, עם הגפנים או בסמוך להם: תבואה - כגון חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון; ירקות - כגון כרוב. זריעתם יחד עם הגפנים או בכרם אסורה, ופרטי הדינים יתבארו בהמשך. הפסוק אומר: "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" - אסור לזרוע מינים מעורבים בכרם, שמא ייעשו אסורים גם הזרעים שנזרעו בו, מלוא הזרע כפשוטו, וגם תבואת הכרם, כלומר הענבים.
חז"ל עמדו על כך ש"תקדש" היא בחירת לשון תמוהה, ודרשו: "פן תוקד אש" - שמא יצטרך לשורפם באש. דרשה זו מלמדת שכלאי הכרם אינם אסורים בהנאה בלבד, כלומר התבואה, הירקות והענבים שגדלו יחד, אלא אף טעונים שריפה. ודרשה נפרדת מקישה בין ערלה לכלאי הכרם, ומלמדת שאף פירות שלוש השנים הראשונות טעונים שריפה, כדין כלאי הכרם. זהו הדין שבו עוסקת משנתנו.
"אשר דרכו לישרף יישרף ואשר דרכו לקבור ייקבר":
המשנה מסייגת: דבר שדרכו להישרף - יש לשורפו, ודבר שדרכו להיקבר - יש לקוברו. סייג זה מתייחס באופן ספציפי לערלה ולכלאי הכרם בלבד, ואינו חל על חמץ בפסח ועל תרומה שנטמאה. כלומר, ערלה וכלאי הכרם טעונים שריפה רק כאשר מדובר בדברים שדרכם להישרף - מוצקים; אך נוזלים, כגון יין, שאי אפשר לשורפם - דינם בקבורה.
"ומדליקין בפת ובשמן של תרומה":
המשנה חוזרת אל התרומה שנטמאה שביד הכהן. מותר ליהנות ממנה בשעת שריפתה, ובניגוד לערלה ולכלאי הכרם - שבהם מבחינים בין נוזלים למוצקים - בתרומה שנטמאה אין הבחנה כזו, ובכל המקרים דינה בשריפה. לפיכך שורפים כל פת של תרומה שנטמאה, וכן שמן של תרומה שנטמא. כל אלו טעונים שריפה, אך מותר ליהנות מן התרומה הטמאה בשעה שהיא נשרפת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ארבעת הדברים הנשרפין - חמץ בפסח (כשיטת רבי יהודה), תרומה שנטמאה, ערלה וכלאי הכרם. עמדנו על מקורות הדינים בפסוקים ובדרשת "פן תוקד אש", על הסייג שבין דברים שדרכם בשריפה לדברים שדרכם בקבורה, החל על ערלה וכלאי הכרם בלבד, ועל ההיתר ליהנות מתרומה טמאה בשעת שריפתה.