אנו לומדים את משנה ד' בפרק ה' במסכת תמורה. משנה זו נוקטת באותם עקרונות בדיוק ששימשו אותנו במשנה הקודמת, כדי ללמד שכללים אלו חלים אף בדיני תמורה.
מבנה המשנה:
לאדם שני בעלי חיים מוקדשים הקיימים לפניו - עולה ושלמים - ובידו בהמה שלישית של חולין. הוא אומר על בהמת החולין שתהא תמורה עבור שתי הבהמות המוקדשות. התוצאה ההלכתית תלויה בלשון שנקט ובכוונתו בשעת אמירתו.
"הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים":
זהו המקרה שבו אמר על בהמת החולין שתהיה תמורה של העולה ותמורה של השלמים. לדעה הראשונה במשנה - "הרי זו תמורת עולה". הואיל ואמר שתהא תמורה משני סוגים, נוקט רבי מאיר בכלל 'תפס לשון ראשון': כאשר אדם אומר שני דברים, והדבר השני סותר את הראשון או אינו מתיישב עמו, הולכים אחר הדבר הראשון - הוא שנתכוון אליו והוא שאמר, ולדבר השני אין כל רלוונטיות. לפיכך חלה התמורה על הסוג הראשון שהזכיר בלבד, כלומר עולה.
אך רבי יוסי חולק, כדרך שחלק במשנה הקודמת. לשיטתו אין הכלל 'תפס לשון ראשון' בלבד, אלא "אף בגמר דבר אדם נתפס" - גם מה שאמר בשנייה משמעותי וחל, ובלבד ששני הרעיונות היו בדעתו בשעה שאמר את הראשון. וזו לשון המשנה: "אמר רבי יוסי: אם לכך נתכוון מתחילה, הואיל ואי אפשר לקרוא שני שמות כאחד - דבריו קיימין". כלומר, אם בשעה שאמר "הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים" היו שתי הבהמות בדעתו, ורצה לעשות בהמת חולין אחת זו תמורה גם לעולה וגם לשלמים, אלא שלא היה בידו לומר שני שמות בבת אחת שכן כך דרכו של הפה - שני דבריו מחייבים, ובהמת החולין נעשית תמורה גם לעולה וגם לשלמים, כמין חצי עולה וחצי שלמים.
מלבד שעבר על איסור התורה של עשיית תמורה, יצר כאן בריה מוזרה של חצי וחצי. הדין הרגיל בעולה ובשלמים הוא שהתמורה קרֵבה בעצמה, כפי שנתבאר בפרק השלישי, אך כאן אי אפשר לעשות כן: שלמים נאכלים ועולה נשרפת כליל, ומה ייעשה בבהמה זו? לפיכך תרעה בהמת התמורה עד שייפול בה מום, ואז ימכרנה ויקנה בדמיה שני קרבנות, אחד לעולה ואחד לשלמים, כל אחד בחצי מדמי המכירה. לדוגמה, אם הכבש שמכר היה שווה מאה, יקנה בדמיו שני טלאים בחמישים כל אחד, אחד לעולה ואחד לשלמים.
נמצא, שבשורה התחתונה שואלים אותו למה נתכוון; ואם השיב שנתכוון לשניהם מלכתחילה, נאמין לו ושניהם חלים.
מקרה שני - נמלך:
מוסיפה המשנה: "ואם שאמר תמורת עולה, ונמלך ואמר תמורת שלמים - הרי זו תמורת עולה". כלומר, אם בשעה שאמר את הדבר הראשון לכך בלבד נתכוון, ורק לאחר מכן נמלך בדעתו והוסיף "תמורת שלמים" מתוך ניסיון לחזור בו - חל הראשון בלבד, שכן בשעת אמירתו הראשונה נתכוון לדבר אחד בלבד ולא לשניים. ההלכה בזה כרבי יוסי.
לסיכום: אלו הם הכללים העולים מן המשנה:
לשון עמומה - "הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים": אין אנו יודעים אם נתכוון לשתי האמירות כאחת בתוך כדי דיבור, ולפיכך שואלים אותו. אמר "לשניהם נתכוונתי" - שניהם חלים; אמר "ניסיתי לחזור בי" - אין חזרתו מועילה, וחל הראשון בלבד.
לא כפל את המילה "תמורה" - "הרי זו תמורת עולה ושלמים": אין כאן ספק כלל ואין כאן עמימות. לא חזר בו, ובוודאי נתכוון לשני הדברים, ולפיכך חלים דבריו אף בלא שנשאל אותו. אף במקרה זה תרעה הבהמה עד שייפול בה מום, וימכרנה ויביא בדמיה עולה ושלמים.