תמורה פרק ז', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו שבהמה מוקדשת שמתה חייבים לקוברה, ומכאן עוברת המשנה למנות דברים נוספים שחייבים בקבורה. לדעת הברטנורא ורוב המפרשים, כל הדברים הנמנים כאן אסורים בהנאה, ומאחר שאין אפשרות להפיק מהם תועלת, חייבו חכמים לקוברם - שהרי מה עוד ניתן לעשות בהם? מכיוון שזו דרישה מדרבנן, קיימת גמישות מסוימת ביחס לחלופות אחרות. הרמב"ם, לעומת זאת, למד ככל הנראה שחיוב הקבורה הוא הלכה למשה מסיני.
"ואלו הן הנקברין":
"קדשים שהפילו - יקברו" - בהמה שהוקדשה, כגון כבשה שהוקדשה לשלמים, והפילה את ולדה. הוולד המופל, שמת, מעמדו כמעמד אמו והרי הוא קדשים, אך אינו ראוי להקרבה. וכשם שבהמה מוקדשת שמתה חייבת קבורה, כך הוולד שהופל חייב קבורה.
"הפילה שליא - תקבר" - הוא הדין כאשר לא נמצא ולד ממשי אלא הופלה שליא בלבד. השליא היא השק שבתוכו גדל הוולד, ולחז"ל כלל שאין שליא בלא ולד - אין שק מתפתח ברחם האם אלא אם כן גדל בו ולד. אף שאין ידוע מה עלה בגורלו של הוולד (ייתכן שנימוח), השליא חייבת קבורה.
"שור הנסקל" - שור שנגמר דינו למיתה, וכן כל בהמה שהמיתה אדם ונערך לה משפט רשמי שבו אושר כי אכן המיתה אותו. במשנה שבגמרא מובא אף מקרה של תרנגול שניקר את ראש התינוק והתינוק מת. נבלת הבהמה לאחר שהומתה אסורה בהנאה וחייבת קבורה.
"ועגלה ערופה" - כזכור מן הפרשה, כאשר נמצא חלל בארץ ישראל ואין ידוע כיצד הגיע לשם ומי הרגו, יוצאים זקני העיר הקרובה ביותר, מביאים עגלה אל נחל איתן (ערוץ נחל שאינו נחרש), עורפים בו את העגלה, רוחצים שם את ידיהם ומצהירים שאין הם אחראים למותו של הנרצח. אותה עגלה ערופה אסורה בהנאה וחייבת קבורה.
"וציפורי מצורע" - מצורע שנרפא עובר תהליך טהרה רב שלבי. בשלב הראשון נלקחות שתי ציפורי דרור; אחת מהן נשחטת ודמה מתקבל בכלי שבו מים חיים, ובתערובת זו מזים על המצורע באמצעות טבילת הציפור השנייה החיה, ולאחר מכן משתלחת הציפור החיה לחופשי אל מחוץ לעיר. הציפור שנשחטה אסורה בהנאה וחייבת קבורה. ואף שנקטה המשנה לשון רבים, 'ציפורי מצורע', אין הכוונה לשתי הציפורים שבתהליך - שהרי הציפור המשתלחת, אם ייתפסוה לאחר מכן, אינה אסורה בהנאה - אלא לכלל הציפורים הנשחטות לצורך טהרת מצורעים.
"ושיער נזיר" - הנזיר מקבל על עצמו להימנע ממוצרי הגפן, שלא להיטמא למת ולגלח את שערו בתום נזירותו. בהשלמת נזירותו הוא מגלח את כל שערו, והשיער המגולח מושלך אל האש שתחת הסיר שבו מתבשלים שלמיו ונשרף שם. אולם אם נטמא בטומאת מת באמצע התהליך ועליו להתחיל מחדש, אף אז כולל ההליך גילוח - ואין סיר ואין שלמים, שהרי לא סיים את נזירותו בהצלחה. שיער מגולח זה אסור בהנאה וחייב להיטמן בקרקע.
"ופטר חמור" - החמור הזכר הבכור. כפי שלמדנו במסכת בכורות, חמור שנולד לו פטר רחם זכר - יש לפדותו בשה, בעז או בכבש. ואם אין הבעלים מוכן לפדותו, יש לערוף את החמור, והוא אסור בהנאה. כך לומדת הדעה הראשונה בגזירה שווה 'עריפה' 'עריפה', המחברת את עגלה ערופה לפטר חמור, ולשיטתה הוא אסור בהנאה עד שייפדה, וכל עוד לא נפדה נותר באיסורו כשהיה. השורה התחתונה: החמור הערוף חייב קבורה, ואין ליהנות ממנו.
"ובשר בחלב":
ראוי להבהיר את הלשון: רבים סבורים כי מדובר בשתי מילים, 'בשר' ובוו החיבור 'וחלב', ואין הדבר נכון. הנוסח הוא "בשר בחלב" בבי"ת - בשר בתוך חלב. שלוש פעמים אומרת התורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" - אין לבשל גדי, כלומר עז קטנה, בחלב אמו - ולמדו חז"ל ששלוש האמירות באות לשלושה איסורים נפרדים:
איסור עצם הבישול - אף ללא אכילה כלל, עצם בישולם יחד אסור.
איסור האכילה - בשר וחלב שהתבשלו יחד אסורים באכילה.
איסור ההנאה - אסור להפיק מהם כל טובת הנאה כלכלית. לדוגמה, אין להאכיל בהם את הכלב, שכן בכך נחסך כסף בקניית מזון לכלב, ונמצא שנהנה מהם.
מה, אם כן, ניתן לעשות בבשר וחלב שהתבשלו יחד? יש להבהיר: כאשר הבשר והחלב לא בושלו יחד, האיסור הוא מדרבנן בלבד - כגון כריך ובו פרוסת בשר צלוי ופרוסת גבינה בין שתי פרוסות לחם, שהאוכלו עובר על איסור דרבנן. אך אם בושלו יחד בתנור, האיסור הוא מן התורה, ובנקודה זו חלים איסור ההנאה וחובת קבורתם. הרמ"א מביא את כל הדברים הללו בסוף הלכות בשר בחלב (פרק י"ט), ומצטט משנה זו כמעט מילה במילה. בשולחן ערוך לא מצאתי מקום שבו נאמר שבשר בחלב חייב קבורה, ולפיכך אין ודאות אם הדבר נדרש כלל; ככל הידוע לי הוא אסור בהנאה בלבד.
"וחולין שנשחטו בעזרה":
בהמת חולין שנשחטה בתוך בית המקדש אסורה בהנאה וחייבת קבורה. פשוט הדבר שאדם המכניס פרה ושוחטה במקדש נכנס לאיסור זה, אך הדבר עשוי לקרות אף למי שבא למקדש לשם שחיטה כדין: שחט את הבהמה, ושואלים אותו - מה הייתה זו? האם הקדשת אותה מראש לעולה? והוא משיב שלא. כיוון שלא ייעד אותה מראש לעולה, אין זו עולה, שהרי יש לייעדה מבעוד מועד; ונמצא שזו דוגמה לשחיטת חולין בעזרה - איסור לאו, והבשר אסור בהנאה.
שיטת רבי שמעון:
"רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה - ישרפו". אף רבי שמעון מודה שמעיקר הדין אין כאן אלא איסור הנאה כללי, ואין צורך בשריפה, אלא שלדעתו עלול להתעורר מכך בלבול ברור: הרואים אדם מביא בהמה, שוחטה, והיא נפסלת ונקברת - עלולים לסבור שקרבן שנפסל במקדש דינו בקבורה ולא בשריפה. ואילו ההלכה היא שקרבן שנפסל טעון שריפה במקום מיוחד, בית השריפה, ולא קבורה בלבד. מפני חשש הטעות סובר רבי שמעון שכל בהמת חולין שנשחטה במקדש טעונה שריפה ולא קבורה. ואין הלכה כמותו.
המשנה ממשיכה: "וכן חיה שנשחטה בעזרה". לדעת רבי שמעון, לא רק פרה, עז או כבש שלא הוקדשו לקרבן ונשחטו בעזרה טעונים שריפה מדרבנן, אלא אף דבר רחוק יותר - חיה, כגון צבי. ברור לכול שאין הצבי ראוי לקרבן, ואין בשחיטתו בעזרה אלא חולין שנשחטו במקדש; ואף על פי כן, מחשש שיטעו הרואים ויסברו שקרבן פסול דינו בקבורה ולא בשריפה, בעוד שהדרישה היא שריפה, מצריך רבי שמעון שריפה בכל חולין שנשחטו בעזרה. ושוב - אין הלכה כרבי שמעון.