אנו לומדים את המשנה הרביעית שבפרק ד' של מסכת תמורה - המשנה האחרונה בפרק, ובה מסתיים הנושא של חמש חטאות המתות, קורבנות החטאת שיש להניחן עד שימותו. הרביעית שבהן היא 'נתכפרו בעליה', שהבעלים כבר קיבל כפרה ממקום אחר, ואז החטאת המקורית מונחת עד שתמות. בעניין זה למדנו מחלוקת בין רבי ובין חכמים: אם נמצאה הבהמה המקורית, או הכסף שהופרש לאותה חטאת, לפני שהושגה הכפרה בבהמה השנייה - רבי סובר שהראשונה עדיין מונחת למיתה, וחכמים סוברים שאינה מונחת למיתה.
נמצא כי לפי שתי הדעות, דין 'נתכפרו בעליה' רלוונטי רק כאשר קדמה לו אבידה: הבהמה נאבדה תחילה ולאחר מכן נמצאה. כל המחלוקת היא אם נמצאה קודם שהושגה הכפרה בפועל בהקרבת הבהמה השנייה, או לאחר מכן.
שיטת רבי שמעון:
קיימת שיטה נוספת, שיטתו של רבי שמעון, והיא המהווה את מסגרתה של המשנה האחרונה שלפנינו. רבי שמעון חולק על רבי יהודה וסובר ש'נתכפרו בעליה' אינו קשור כלל לאבידה: אין צורך שהבהמה תיאבד תחילה כדי שיחול עליה דין אחת מחטאות המתות מחמת שבעליה קיבל כפרה ממקום אחר.
לפיכך, אף אם הפריש אדם שתי בהמות לחטאת אחת - כפי שהוזכר בתחילת הפרק בעניין האחריות: אדם האומר שיביא כבש או שה, ומקדיש את שניהם לחטאת על חטא יחיד של חילול שבת - נחלקות השיטות:
לשיטת רבי שמעון: משהקריב את האחת, השנייה היא 'נתכפרו בעליה' ומונחת עד שתמות, ואין כאן עניין של אבידה כלל.
לשיטת רבי וחכמים: כיוון שהבהמות לא נאבדו מעולם, האחת קרבה והשנייה נקראת 'מותר חטאת', ותיפול לנדבה.
משנתנו נשנית אפוא מנקודת מבטו של רבי שמעון, שהאבידה אינה חלק מן הדיון. השאלה היחידה היא אם הבהמה הוקדשה לחטאת ואין הבעלים צריך להקריבה, משום שקיבל כפרה ממקום אחר. אף בשאלה זו נחלקו שני תנאים.
לשון המשנה:
המשנה קצרה, ואינה מפרשת עד תום את כוונתה, ולפיכך נבארה: "המפריש חטאתו" - אדם שהפריש בהמה לחטאתו, "והרי היא בעלת מום" - ונפל בה מום, ויש להחליפה. הדין הוא "מוכרה ויביא בדמיה אחרת" - מוכר את הבהמה בעלת המום, ובדמיה קונה חטאת אחרת שתוקרב ותכפר עליו.
אלא שיש לברר: מה מעמדה של החטאת בעלת המום שנמכרה? האם היא נחשבת כחטאת שכיפרו בעליה ונתכפרו הבעלים? מעמדה היה מעמד של חטאת, וגם לאחר שנוטרלה נותר בה שריד של קדושת חטאת, ואין הקונה רשאי לעשות בה כרצונו. נמחיש זאת:
ראובן חילל שבת והפריש כבש לחטאתו.
נפל בכבש מום, וראובן מכרו לשמעון במאה דולר.
בדמים אלו קנה ראובן כבשה - נקרא לה 'דוֹלי' - ובה הוא מביא את חטאתו.
הכבש עומד כעת בחצרו של שמעון. מה רשאי שמעון לעשות בו? לשוחטו ולאוכלו בלבד. יותר מכך אינו רשאי, שכן נותר בו שריד של דין חטאת: אינו עובד בו, אינו גוזזו ואינו שותה את חלבו. התנא קמא סובר שאף על פי שנשתייר בו שריד של דין חטאת, יצא הוא לגמרי מכלל שימוש משעה שקנאו שמעון, ולפיכך העובדה שראובן קיבל כפרה ממקום אחר אינה מטילה דין מיתה על בהמתו של שמעון.
מה שלא נתפרש במשנה:
התנא קמא סובר שאילו לא היה ראובן מוכר את הבהמה בעלת המום לשמעון, אלא אומר: איני חייב למכרה, אוציא כסף מכיסי - ופודה אותה בתוספת חומש, כלומר בהמה ששוויה מאה נפדית במאה עשרים וחמישה דולר (דין נפרד, שאינו מענייננו כעת) - הרי הוא מעביר את הקדושה מן הבהמה בעלת המום אל הכסף, ובאותם מאה עשרים וחמישה דולר קונה את דוֹלי ומקבל ממנה כפרה.
במקרה זה, כאשר הכבש בעל המום עודנו חי בחצרו של ראובן ויש בו שמץ של קדושת חטאת, ובעליו כבר קיבל כפרה מדוֹלי - הכבש מונח עד שימות, אף על פי שיצא מקדושתו. זוהי נקודתו של התנא קמא: המוכר את הבהמה לאחר, אין הקונה צריך לחשוש לכפרתו של המוכר; אך המשייר אותה לעצמו - מוטל עליו להניחה עד שתמות. יכול היה לפדותה ולאכלה, ואילו עשה כן היה הכל כשורה; אך מכיוון שלא אכלה, ובשעה שקיבל כפרה מדוֹלי עדיין לא נשחטה - שוב אין תקנה, והכבש מונח למיתה.
שיטת רבי אלעזר ברבי שמעון:
התנא השני שבמשנתנו מחמיר אף יותר מכך. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אם הקריב ראובן את דוֹלי וקיבל כפרה קודם ששחט שמעון את הכבש שקנה - הרי הכבש העומד בחצרו של שמעון, שיש בו שיירי מעמד של חטאת, נעשה חטאת שהמקדיש המקורי, בעליה, כבר קיבל עליה כפרה ממקום אחר, ולפיכך אף הוא מונח למיתה, "שכבר כיפרו הבעלים" - שהרי ראובן כבר נתכפר.
וכל שכן, לשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון, שאם נותר השה בחצרו של ראובן עצמו לאחר שפדאו במאה עשרים וחמישה הדולרים - ודאי שהוא מונח עד שימות.
להלכה: אין הלכה כאחת משתי השיטות הללו, משום שמשנה זו נשנתה לשיטתו של רבי שמעון, שאין צורך שהבהמה תיאבד כדי שיחול עליה דין 'נתכפרו בעליה'. ההלכה היא כרבי יהודה, שצריך שהבהמה לא תהיה אבודה בשעה שממנה את השנייה, ובלא זאת אין הדיון על דין מיתה בקטגוריה של 'נתכפרו בעליה' יוצא לפועל.