אנו ממשיכים בתמורה פרק ג', במשניות ג'-ד'. בהמשך לנלמד במשנה הקודמת, אנו באים לדון בהבדל שבין עולת הנדבה של הציבור לדעת חכמים - הבאה מן המעות המיותרות שנתקבלו בפדיון האשמות ואינן יכולות לשמש לקרבן עצמו - לבין עולת היחיד הפרטית שמביא בעליה לדעת רבי אלעזר.
המשנה פותחת: "ולא אף הנדבה" - כלומר, גם הקרבן הציבורי הנדבתי, הוא קיץ המזבח, עולה הוא. אם כן, מה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים? על כך משיבה המשנה: "אלא בזמן שהיא באה חובה" - כשהיא באה כעולת חובתו הפרטית של האדם, ולא כעולה ציבורית סתמית, נבדלת היא בכמה דינים.
בזמן שהיא באה חובה - עולת היחיד:
"סומך עליה" - המביא עושה סמיכה על עולתו: מניח ידיו על ראש הבהמה ולוחץ בכל כוחו, כדין כל הקרבנות האישיים. סמיכה זו אינה נעשית בקרבן ציבור.
"ומביא עליה נסכים" - עליו להביא את נסך היין ואת מנחת הנסכים עם השמן, הבאה עם כל עולה ועם כל שלמים.
"ונסכיה משלו" - עליו לשלם עבורם מכיסו. המעות שקיבל ממכירת אשמו משמשות לרכישת העולה בלבד, ואילו את היין, הסולת, השמן והלבונה עליו לרכוש בממון נוסף משלו.
"ואם היה כהן, עבודתה ועורה שלו" - אם בעל הבהמה כהן הוא, הרשות בידו לעשות בעצמו את העבודה ולזכות בעור.
להבנת הדברים: הכהנים מחולקים לעשרים וארבע קבוצות הנקראות משמרות, וכל משמר משרת שבוע אחד בכל פעם, כך שכהן משרת בפועל כפעמיים בשנה - מלבד שלושת הרגלים, שבהם עובדים כולם יחד. הרגיל שבדבר הוא שהמביא עולה מוסרה לכהן של אותו משמר, והכהן עושה את העבודה וזוכה בעור.
אולם לכהן ניתנה זכות מיוחדת: כאשר הוא מביא קרבן פרטי משלו, רשאי הוא לומר שאף שאין זה שבוע משמרתו, ברצונו לעשות את העבודה בעצמו, וכן לשמור לעצמו את העור. לפיכך, כהן שהיה לו אשם שנפל בו מום, ומכרו וקנה בדמיו עולה פרטית לדעת רבי אלעזר, יכול להקריבה בעצמו ולזכות בעורה.
ובזמן שהיא באה נדבה - עולת הציבור:
"אין סומך עליה" - עולה הבאה מכספי הציבור, שהוטלו לקופת הציבור לרכישת קיץ המזבח, אין עושים עליה סמיכה, שכן קרבנות ציבור אינם טעונים סמיכה. שני היוצאים מן הכלל בלבד הם פר העלם דבר ושעיר המשתלח.
"ואין מביא עליה נסכים" - אינו מביא נסכים כלל, לא יין ולא שמן המלווים את הקרבן.
"ונסכיה משל ציבור" - אף שעולות הן, וכל עולה טעונה מנחת נסכים וניסוך יין, אין אלו באים מממונו הפרטי אלא מן הכספים הציבוריים המשותפים.
"ואף על פי שהוא כהן, עבודתה ועורה של אנשי משמר" - היותו כהן אינה מעלה ואינה מורידה. השחיטה, ההקרבה והזכייה בעור מסורות לאנשי המשמר, ואין לו בהן חלק: אין זה שבוע משמרתו ואף אין זה ממונו, שהרי הקרבן קרב בשם הציבור.
להלכה: אף במשנה זו, כבמשנה הקודמת, נפסקה הלכה כחכמים - הדמים הולכים לקיץ המזבח. וכן הדין בכל מותר אשמות, וכן באשם שמתו בעליו: אין הם קרבים, אלא ממתינים עד שיפול בהם מום, ונמכרים, והדמים יִפְּלוּ לנדבה - לקופת הציבור לרכישת קיץ המזבח, הן העולות הציבוריות.